בימים ההם בזמן הזה

אין ספק שאחד מהלקחים הגדולים שניתן ללמוד מחג החנוכה הוא- לא להתפתות לסופגנייה השלישית שמוצעת לך באותו הערב- לקח שכמעט אף אחד מאיתנו לא מצליח ללמוד לרוע המזל. לעומת זאת, נראה לי שמי שהתפתה לאכול בערב אחד כחמש סופגניות או יותר, לא ישכח במהרה את הטראומה, שתרדוף אותו גם בשנים הבאות; חלומות שיופיעו כמה שבועות לפני פרוש החג ובו סופגניות מרחפות בחלל וקוראות: "טרוף אותי עכשיו", או תחושת בחילה קלה שעולה כשמתקרבים לדוכן של רולדין. אני לא אתפלא אם יום אחד כשאלך לי לתומי בקניון בתל אביב, יקפוץ אדם שכזה, אחוז שיגעון, על אחד הדוכנים וימוטט אותו תחתיו כליל

המשפט "בימים ההם בזמן הזה" מייצג עבורי (בין השאר) את הטראומות שעברו האנשים בעברם וחוזרות ומרחפות מעליהם בסיטואציות דומות בזמן הזה, ולהלן סיפור שידגים למה אני מתכוונת

הסיפור מתחיל למעשה לפני יותר משלוש שנים, כאשר קיבלנו סוף סוף את התמונות מחתונתו של אחי רועי ואשתו יעל, ולמרבה הצער (במיוחד של סבתי) גילינו, כי הצלמים לא ממש קלטו שהיא חלק מהמשפחה ולכן בסופו של יום נאלצה הסבתא להסתפק בתמונה אחת בלבד בכל אלבום החתונה. מכיוון שסבתי המשיכה להזכיר מקרה זה מפעם לפעם כשאלבומי החתונה של אחי היו נפתחים, הבנתי כי טראומה זו מהווה עבורה אירוע מכונן שעלול לגרום לבעיות מאוחר יותר לאורך הדרך

זו למעשה הסיבה שבפתח יום החתונה שלי, למרות היותי נרגשת ולחוצה, לא שכחתי להדגיש חזור והדגש לצלמים שסבתא צריכה להימצא במספר מכובד של תמונות. אך נדמה כי במקרים כדוגמת אלו, אין הרבה שיכול האדם לעשות מלבד להכין את עצמו להתנהגות ביזארית במקצת של הנידון דידן. סבתא שניסתה להוכיח כנראה את טענתי הנ"ל, החליטה כבר מוקדם באותו הערב לבקש (יותר נכון לדרוש) מהצלמים להיכנס לכל תמונה אפשרית. כך ניתן למצוא באלבום החתונה תמונה שלי עם ההורים שלי.. וסבתא, תמונה של ההורים שלי.. וסבתא, תמונה שלי עם אחי.. וסבתא, תמונה שלי עם כל הבני-דודים.. וסבתא. סבתא שרצתה לוודא מעבר לכל ספק סביר שמקומה לא יפקד בקרב מצולמי החתונה, עשתה את דרכה (בעיקר בעזרת מרפקים) אל מרכז המעגל, במהלך הריקודים, דחפה הצידה את החברות שלי ופצחה עימי בריקוד סוער בעוד היא לוחשת באוזני "חברה שלי שכנעה אותי לבוא לרקוד איתך, כדי שתהיה לי תמונה באלבום של החתונה רוקדת איתך". לא נותר לי אלא לחייך לעבר המצלמה ו-5 שניות לאחר מכן סבתא עזבה את ידיי ונעלמה כלעומת שבאה

אז אילו סיפורים של "בימים ההם בזמן הזה" אתם מכירים?.. אני יוצאת במבצע חנוכה מיוחד ומבטיחה לספר עוד סיפור כזה, אם שלושה מכם יספרו סיפורים שלהם :)

בעל חיל מי ימצא

אחד מהזיכרונות החזקים ביותר שלי בעת ביקור בביתה של חברה שהתחתנה בגיל 19- הוא המקרר

מצאתי את עצמי עומדת מלאת התרגשות מול אותו מקרר עמוס כל טוב וחושבת לעצמי כי בזאת מתמצה האושר הגלום שבבגרות; היכולת שלנו לבחור מה יהיה ומה לא יהיה במקרר. לא עוד משפטים כמו- עוד פעם שניצל טבעול לארוחת צהריים?! לא עוד ריצות מהירות לפח הזבל כדי לזרוק את שאריות מגש הפיצה שקנינו אני ואחי רועי לפני שאמא ואבא חוזרים הביתה. באותו הזמן לא קישרתי כמובן בין העובדה שהמקרר מלא לכך שצריך ללכת לעשות קניות כדי למלא אותו וכן לכך שאותו מקרר נמצא בסביבה אקזוטית הקרויה "מטבח" שדורש אף הוא תשומת לב תמידית ובלתי מתפשרת

לאחר החתונה, כשעברנו לדירה משל עצמנו גיליתי מהר מאוד שמלבד מטבח ישנם עוד מספר חדרים בבית כמו חדר הכביסה, הסלון, חדרי השינה וכולם נוטים לאגור אבק, להתלכלך ולדרוש מפגשים קבועים עם מכונת הכביסה, מייבש הכביסה, שואב האבק, המגב וכמה מטליות פה ושם. המצב היה מוכר לי עוד מהתקופה בה גרתי בתל אביב, שם הניקיונות, הקניות והבישולים נחלקו עם טלי השותפה לדירה, ועל כן החלטתי ליישם את אותה השיטה גם עם השותף החדש- סיימון
לאחר דיונים בנושא הגענו להסכמה שכשמישהו מאיתנו רואה שמשהו מלוכלך או לא נמצא במקום- עליו/ה לנקות אותו או להחזיר אותו למקומו. הסכמה זו נתגלתה מהר מאוד כפרי הגאונות של סיימון, שמצליח בצורה עקבית ובלתי מתפשרת לא להבחין בכוסות ריקות מתה שעומדות ליד המחשב שלו, בערימת הכביסה שעולה ותופחת לה לא רחוק מהצד שלו במיטה ובחבילת החמאה שהוציא לפני יומיים, אבל כנראה שעדיין לא הספיק להחזיק

לזכותו של בעלי היקר יאמר, שלא רק שהוא יודע איך לבשל אלא הוא גם אוהב את זה, מה שפוטר אותי מלהיכנס למטבח לפני הארוחה ברוב הפעמים, ולגלות לאחר הארוחה שהוא הצליח להשתמש בכל כלי אפשרי בשביל להכין לנו גולש לארוחת ערב

המסקנה שלי מהסיפור היא כמובן, שיש נשים שזוכות שבן זוגן מתחלק איתן בניקיון הבית, אני זכיתי בבעל שלא שם לב אם נקי או לא. אז תגידו לי- מי זכתה יותר?

על קצה קוצה של מברשת

כל אדם נפגש בחייו עם כמה דילמות מסובכות במיוחד, שגורמות לו לעצור לכמה רגעים ולחשוב כיצד יוכל לפתור אותן, גם אני וסיימון התמודדנו עם דילמה שכזו אתמול בשעת לילה מאוחרת
סיימון חזר אתמול מהעבודה מעט לפני חצות הליל, וזאת לאחר שקם בשש בבוקר כדי להקפיץ את ההורים שלי לשדה התעופה (הם טסו לביקור קצר במלבורן, העיר אותה מתארים תושבי סידני כהעתק חיוור של העיר שלהם, ולא למרבה ההפתעה כך חושבים גם תושבי מלבורן לגבי סידני, בדומה למלחמת אוהבי תל אביב מול אוהבי ירושלים). אין ספק שכשאדם עובד שעות ארוכות כל כך, הוא עלול לעיתים לשגות באחד מהדברים הבסיסיים ביותר שהוא רגיל לעשות כל יום

וכך ניצבנו מעט לפני חצות, אני וסיימון, בחדר המקלחת, מוכי הלם ותדהמה מכך כשהוא מרח את משחת השיניים שלו על מברשת השיניים הורודה שלי ואת משחת השיניים שלי על מברשת השיניים הירוקה שלו. עמדנו שם למשך דקותיים בשתיקה מוחלטת, כל אחד מאיתנו מכונס בתוך עצמו, מנסים להבין כיצד ניתן לפתור את הדילמה המסובכת הזו שנפלה עלינו בשעה שכזו
לאחר שהתאוששנו מההלם הראשוני, התחלנו בסדרה של דיונים בשאלה- מה כדאי לעשות כעת? ואולי בגלל השעה המאוחרת הפתרונות היחידים שהצלחנו להגיע אליהם היו- או שנצחצח את שינינו עם המברשות שלנו המרוחות בטעם שאנחנו לא בדיוק אוהבים, או שנחליף מברשות.

לבסוף, בחרנו באופציה השנייה

כמה דברים שלמדתי מהמקרה הזה: לעולם לא לבקש מבן הזוג להכין לך את מברשת השיניים כשהכושר המנטלי שלו עומד על חצי מהרגיל ושהשעה 22:00 מבטאת את קצה גבול הזמן עד אליו ניתן להגיע למסקנות הגיוניות

מה אתם הייתם עושים במקומי?

אורח לרגע רואה כל פגע

תעזרו לי לפתור את המשוואה הבאה: שמים 300 נשות ויצ"ו אוסטרליות לבושות היטב בחדר מפואר אחד ומביאים להם כדובר אורח מומחה לטרור והונאות הון שטוען כי הוא גם הגיבור שעליו מבוסס הסרט "מינכן". הדובר בוחר לדבר על סכנת הטרור המרחפת מעל ראשיהם של האוסטרלים ומתריע בעד הנשים לארוז מזוודה עם צילומים של מסמכים חשובים, 2 בקבוקי מים וחטיפי אנרגיה. איך יקבל הקהל האוהד את הבשורה? כנראה שלא כל-כך טוב

אין ספק שמגורים בארץ חדשה מאפשרים לכל אדם להיות אנתרופולוג לרגע.. לפחות עד הרגע שבו הוא כבר לא שם לב לכך שהוא נטמע לחלוטין בכל הסובב אותו. עבור ישראלי שעובר לגור בחו"ל החוויה הזו מועצמת כאשר הוא מוצא את עצמו לפתע חלק ממיעוט קטן אך דומיננטי מאוד הקרוי: הקהילה היהודית

קצת בדומה לחיים בתל אביב או בחברה הדתית בישראל, גם כאן מדובר בבועה שמספקת אוכל (כשר), השכלה (יקרה), חינוך ופעילויות מגוונות לכל מי שבוחר להסתגר בתוכה

ואני, שמפגשים בין יצורים חיים (והולכים על שניים) תמיד היו אהובים עלי, נמשכתי גם אני להשתתף באירועים שמארגנת הקהילה. בניגוד למה שאולי נדמה לכם- לא מדובר במפגש רעים על ביסלי ובמבה כשדגלי אוסטרליה וישראל מתנופפים להם מעל במה קטנה. מדובר במגה- אירועים, מסוג אלו שבישראל בחיים לא הייתי מוזמנת אליהם, עם ארוחה מפוארת של שלוש מנות, דובר אורח מחו"ל, מצגות מתוחכמות וחבורה גדולה של אנשים מלאי חשיבות שלבושים במיטב מחלצותיהם, כשנעל ימין של הנשים עולה בערך כמו כל המלתחה שלי

לטובת אלו שמעולם לא היו באירוע שכזה, תנו לי לשרטט לכם מפה של הערב: זה מתחיל במנה ראשונה סביב שולחן ערוך (לא לשכוח!! המזלג והסכין שרחוקים יותר מהצלחת), שירת ההמנונים של שתי המדינות (אוסטרליה וישראל), ממשיך בדברי פתיחה ותודה לכל מיני אנשים שאני לא מכירה, אורח מוזיקלי עלום שם מריץ כמה שירים להעלאת המורל, מוגשת המנה העיקרית (הפעם זה פשוט המזלג והסכין שנותרו על השולחן) ואחרי-כן עולה לנאום הדובר האורח, מנה אחרונה, עוד קצת מוזיקה וכולם הולכים הביתה

נשמע משעמם? ממש לא, לפחות לא בשבילי. ראשית- עוד הזדמנות לחזור ולהתאמן על המילים של ההמנון האוסטרלי מלא העוצמה, שמדבר על כמה האוסטרלים ברי מזל שהם גרים באי גדול שיש בו הכל. שנית- זמן מצוין עבורי לשמוע את הנאומים של הדוברים ולנתח איך הייתי יכולה להפוך את הנאומים הללו למשהו שהיה מצליח לעורר רגש כלשהו בקהל . אבל יותר מכל אני אוהבת לשבת עם כולם מסביב לשולחן ולהתלונן שוב על האוכל שמספק תמיד אותו קייטרינג כשר.. זה מרגיש לי ממש כמו בבית

פאטה מורגנה

קצת לפני שהעליתי שתי רגליים ומזוודה גדולה על מטוס לכיוון ישראל, הזהירה אותי חברה ישראלית טובה שמתגוררת עכשיו בסידני, שהולך להיות לי כיף בישראל. האזהרה הזו אולי לא נשמעת מפחידה במיוחד ועל-כן הוסיפה החברה- זה מרגיש יותר כיף ממה שזה באמת, יותר ממה שזה היה אם היית עכשיו גרה בישראל ולא מגיעה לשם לביקור חד או דו-שנתי

אני, שבאותו הזמן הייתי בעיצומם של חששות להשאיר את סיימון לבד (איך יראה הבית כשאחזור והאם סיימון יהיה על סיפה של תת-תזונה מתקדמת) וחרדת נטישה קלה, לא כל-כך הבנתי על מה היא מדברת. עד ש

כבר בשדה התעופה קידמו אותי משב רוח שרבית חמימה וההורים שלי עם כפכפים, ולמרות שברגע הראשון רציתי להסתובב ולחזור לחורף של סידני, התמסרתי די במהירות למזג האוויר הדביק והרותח, כך שכבר בדרך לבית ההורים במכונית הספקתי לשזף את היד שלי שנחה על החלון

שאר החופשה היתה מלאה במפגשים מרגשים וכיפיים עם חברים, משפחה ומרכזי קניות גדולים, ושלושה שבועות עברו להם כל כך מהר, כך שביום שלפני הטיסה לא הייתי בטוחה לחלוטין אם אני אכן עולה עכשיו על מטוס חזרה לסידני

איך אני יכולה להסביר את זה? פשוט היה לי כ י ף. היה לי כל כך כיף להתמקח בעברית , לראות את האחיינית שלי קוראת לי-אימית (=שמרית), להיכנס לסופרמרקט ולקנות כל מה שאני רוצה- כי ה כ ל כשר ולהיפגש עם החברים שלי בתדירות גבוהה יותר פי כמה וכמה מאשר כשגרתי בארץ
בלילה שלפני הטיסה נזכרתי בכל הדברים היפים שעברתי בישראל, כמה טוב להיות עם המשפחה והחברים וכמה הזדמנויות היו יכולות להיות לי אם הייתי נשארת כאן. רגע לפני שעצמתי עיניים הבנתי פתאום למה התכוונה החברה שלי מסידני- החופשה הקצרה שלי בישראל החילה בתוכה את תמצית הכיף של להיות בישראל, בלי לחשוב יותר מדי על עבודה והתפתחות (לא שזה לא עלה כמעט בכל שיחה שנייה), בלי לעשות חשבון בקניות (כי באוסטרליה גם משלמים על הכל פי 3 וגם אין שם כמעט אף בגד שהייתי מוכנה לשים עלי) ויש הרבה זמן למשפחה ולחברים לבלות איתך וכך גם לי

אז עכשיו אני שוב בחזרה פה בסידני, וגם יש כאן שמש ורוח נעימה מדי פעם והיום אפילו הגיע הפסנתר שאנחנו משכירים למשך כמה החודשים הקרובים (כן.. אנחנו חוזרים לישראל בסוף), וכל פעם שמצב רוחי מתחיל לצנוח, אני מזכירה לעצמי שבישראל יש לי משפחה וחברים מדהימים ומתישהו, לא עכשיו, אבל בקרוב, נפגש עוד כמה וכמה פעמים.

...אואואואו איך שגלגל מסתובב

מי מכם שיצא לו לעבור פעם או פעמיים ב "דיזינגוף סנטר" בתל-אביב, בוודאי שאל את עצמו: "מה חשב לעצמו האדריכל שתכנן את המבנה הזה?". בין התשובות המובילות ניתן למצוא- סאדיזם טהור, הרצון להיתפס כאומן פוסט-מודרניסטי מתוחכם ו.. הניסיון להשאיר אותנו כמה שיותר זמן בתוך מרכז הקניות הענק הזה בלי לדעת איך למען ה' אפשר לצאת משם וכך למצוא עוד ועוד מקומות בהם אפשר לבזבז כסף, אליהם לא התכוונו להגיע מלכתחילה

זו בדיוק המחשבה שעברה בראשי כשסיימון ואני יצאנו לחופשה קצרצרה בת יום וחצי בעיר הבירה של אוסטרליה- קנברה. העיר תוכננה בשנת 1912 ע"י אדריכל ידוע משיקגו שבארה"ב, שנקרא וולטר ברלי גריפין כשאחד מעקרונות התכנון המרכזיים שלו הוא עיקרון המעגליות

ועכשיו תדמיינו לכם שאתם נמצאים בקנברה ורוצים להגיע מבניין הפרלמנט למלון שלכם, נוסעים לכם בתוך ובין מעגלי תנועה בלתי נגמרים, ואם (יותר נכון להגיד וכש) פספסתם את היציאה הנכונה, אתם חייבים להמשיך לנסוע באותו מעגל בנסיעה

שיכולה לארוך כמה דקות טובות, עד שתגיעו לכניסה שפספסתם וכנראה שתפספסו אותה פעם נוספת והסיפור חוזר חלילה. כך הצלחנו אני וסיימון לבלות חצי מהחופשה שלנו בקנברה- בחיפוש איך אנחנו יוצאים ממעגל תנועה אחד (משום מה- היתה לנו את אותה בעיה עם אותו מעגל תנועה ספציפי) לרחוב הנכון

החלטנו, כך נראה, להמשיך את המוטיב הזה כשהגענו למלון שלנו לקראת ערב. סיימון הזמין לנו מלון מחוץ לעיר בטעות, בלי לדעת שהוא מחוץ לעיר וגם בלי לדעת שהחדרים בו הם מחוץ לבניין המרכזי. בערב התעטפנו לנו כאילו אנחנו יוצאים לסקי בחרמון (מחוץ לחדר שררו באותו הזמן בין 0 ל- 3- מעלות) והלכנו לספא המהולל שהכיל בתוכו ג'קוזי שהיה יותר קר מחם, ועוד סאונה יבשה שסיימון הצליח לתפעל עבורנו. אחרי שהעברנו שם חצי שעה של ייסורים והלקאה עצמית על כך שבכלל יצאנו מהחדר, החלטנו לוותר על התענוג ולשוב אל המזגן, הטלוויזיה והשמיכות. הבעיה היתה שברגע שיצאנו לכיוון החדר, גילינו שאנחנו לא ממש זוכרים את הדרך חזרה, ונאלצנו לשרך את רגלינו במשך 10 דקות בכל האזור כשמשום מה אנחנו חוזרים ומוצאים בכל פעם את חדר מספר 190 אך אף פעם לא את חדר מספר 289 שהיה החדר שלנו

אני בטוחה שגם אתם, אחרי קריאת מילים אלו, הגעתם בדיוק לאותה מסקנה אליה הגעתי גם אני והיא- שבכל העולם זקוקים לא רק לרופאים טובים ולפוליטיקאים טובים, אלא גם לכמה אדריכלים טובים שמבינים שיש אנשים בעולם שלא אוהבים להסתובב במעגלים, במיוחד לא באמצע הלילה עם בגדים רטובים

את בהיריון?

אחד מהמיתוסים הגדולים בהם נתקלתי עוד לפני שהתיישבתי בארץ הקנגורואים לכמה שנים טובות, הוא שהגעתי סוף סוף למקום מתורבת. אוסטרליה.. המקום שבו כולם עומדים בתור לכל דבר.. גם אם אף אחד לא ביקש מכם ואין שום קו מסומן. המקום בו לא מקובל להרים את הקול.. גם לא כשרבים או כשכועסים. המקום בו כששואלים אתכם- מה נשמע? אתם תמיד, אבל תמיד צריכים לענות- טוב מאוד, ואצלך?

האוסטרלים גם מקפידים לא לשאול אתכם שאלות שנוגעות ל-כמה כסף אתם או ההורים שלכם מרוויחים, בני כמה אתם וכמה כסף עלה לכם לשכור את הדירה המדהימה הזאת (ראה ערך-נושא השיחה האהוב על תושבי תל-אביב והסביבה). מצד שני, אם זכיתם והשתייכתם לקהילה היהודית פה בסידני, תשמחו לגלות שעל דבר אחד מותר לדבר, מותר לשאול שאלות וכמובן שמותר להניח הנחות מוטעות בקול רם

ביום שישי שעבר הלכנו אני ואישי שיחייה לרופא, ובדרכנו החוצה משם פגשנו פתע פתאום חברה טובה שלו שלא ראינו די הרבה חודשים. היא פצחה מיד במונולוג על מיעוט הפעמים בהם יוצא לנו להיפגש, אך לפתע עצרה והחלה לירות עלינו צרור שאלות- אז מה אתם עושים? אתם חולים? רגע.. את בהיריון?

בבית הכנסת, בזמן שקוראים לאנשים ל"עליות לתורה", זכיתי כבר לשמוע לא פעם ולא פעמיים שאלות בסגנון של: "אתם מתכוונים להרחיב את המשפחה בקרוב?" ו- "ההורים יבואו מישראל לברית?"

יכול להיות שבחודשים האחרונים אני הולכת עטופה כולי בשלוש ארבע שכבות לכל מקום. זה קשור בעיקר לעובדה שעכשיו חורף פה והאוסטרלים עוד לא שמעו על עיקרון החימום והקירור ברוב המקומות. סביר גם להניח שברגע שהתחתנתי- הכנסתי את עצמי למעגל ה"היו, הינן ו/או תהיינה בהיריון", אבל האם זה אומר שכל שיחה שנייה עם חברים טובים מהארץ שלא ראו אותי מאז החתונה צריכה לכלול את השאלה: "נו.. אז אנחנו הולכים להיות "דודים" בקרוב?.. תגידי את האמת!!"

אז לכל מי שמעוניין לדעת: הביקור אצל הרופא היה כדי להשיג מרשם לעוד אמצעי מניעה, מה שאומר שלפחות בשנה הקרובה אין מה לשאול אותי יותר שאלות.. אתם פשוט יכולים להגיד לי שנראה לכם שהשמנתי... אבל עדיף שלא

www.istandout.com.au