The promised land down under
Wednesday 18 August 2010
תשעה ירחי לידה
Wednesday 28 April 2010
Tuesday 23 March 2010
Tuesday 3 November 2009
?אוסטרליה, זה טוב ליהודים
החיים באוסטרליה מספקים לי חוויה מאוד מיוחדת שכמוה עוד לא חוויתי בארץ. בניגוד לישראלים שכל היום מתלוננים- על הממשלה, על התור לקופת החולים, על מצב השוק, על הירקן היקרן, על ביטוח לאומי ועל העלאת דמי הביטוח לרכבים דו גלגליים, האוסטרלים פשוט אוהבים את אוסטרליה
המצב הוא מצחיק כל כך, עד כי חלק גדול מהאנשים פה לא מחבבים בכלל את האופוזיציה שכל הזמן אומרת שהממשלה לא צודקת, בהחלטות אותן היא מקבלת. מה פתאום?! הם אוהבים את הממשלה
מצד שני, איך אפשר לא לאהוב את אוסטרליה? מלבד הנופים המדהימים מדובר כאן במעצמה כלכלית. זו כמעט המדינה היחידה שהמשבר הכללי פסח עליה. מדינה שבה גם בתקופות הכי קשות אחוז האבטלה לא עולה על אחוז האבטלה שקיים במדינת ישראל בתקופות הכי טובות. מדינה שבה בפרלמנט מתווכחת האופוזיציה עם הממשלה איך היא צריכה לפזר את המיליארדים של דולרים שהוקצו לתחום החינוך
למעט כמה מחבלים פוטנציאלים, שנתפסים כמובן, אוסטרליה היא מדינה ללא אויבים. רוב הצבא שלה נמצא באפגניסטן או באמצע האוקיאנוס, שם עסוק חיל הים שלהם בלהציל כל מיני ספינות מהגרים שנכנסו למצוקה בלב ים. שאלו יהיו הצרות שלנו
נדמה כאילו כל מדינות העולם אוהבות את האוסטרלים, בין אם זה בגלל המבטא החמוד שלהם, הקגנרו והקואלה או העיניים הכחולות בשילוב גוף שזוף שנובע משנים רבות של בילוי בחוף הים בתוספת חור גדול באוזון שמזרז את העניינים
לסיכום העניין.. חבר'ה, אני עדיין חוזרת הביתה לישראל. למעשה, גם לכם אין ממש סיבה להגיע לכאן למגורים קבועים, אלא אם כן אתם חובבי רוגבי, קריקט ושאר מרעין בישין, חושבים שאין לקניון סיבה להישאר פתוח אחרי שש בערב ואוהבים לבלות את הזמן שלכם בבכי תמרורים על החוסר בגבינות כשרות מקומיות
אך האם כל זה אומר שאוסטרליה, למרות הכל, היא לא כל-כך מושלמת? לא. אוסטרליה מושלמת, זה אנחנו הישראלים שעדיין נמצא על מה להתלונן איפה שלא ישימו אותנו בעולם
אז אם כך, למה לא ישראל?!
Tuesday 11 August 2009
שוב נוסעים במעגלים...
לפני כשנה, כשסיפרתי למשפחה וחברים שאני וסיימון הולכים לנסוע ליומיים לעיר הבירה- קנברה- די נדהמתי מכמות הפרצופים העקומים שקיבלתי. השאלה שחזרה על עצמה מספר הפעמים הרב ביותר היתה- יומיים?? מה תעשו בקנברה יומיים?? בחששות כבדים התחלנו אז נסיעה של 4 שעות לעבר הלא נודע, אך כעבור יומיים מלאי פעילות הבנו כי האוסטרלים פשוט לא יודעים מה הם מפסידים. זו הסיבה ששמחתי כי חברתי דנה הזמינה אותי להצטרף אליה למסע לעיר הבירה
באיזו עיר אחרת באוסטרליה היה מציע לכם עובד במוזיאון טרמפ לתחנת האוטובוסים המרכזית, כשכל מה שביקשתם היו רק הוראות הגעה? באיזו עיר אחרת באוסטרליה הייתם יכולים לקבל 10 דקות שיחה אישית עם השגריר הבלגי ולדון איתו בנושאי גולף, ישראל והתוכניות שלו לעתיד, כשהסיבה שהגעתם אליו מלכתחילה היתה שהוא יהיה עד לחתימה שלכם על מסמך? באיזו עיר אחרת באוסטרליה הייתם יכולים לפתח שיחה עם שומר מאורי (תושב ילידי של ניו-זילנד) בפתח השגרירות הישראלית ולהוציא ממנו פרטים לגבי גודל השגרירות, תדירות השמירה מחוץ לבניין ומספר האיומים שקיבלה השגרירות מאז שנוסדה, כשבעצם רק עברתם ליד השגרירות בדרככם לתחנה הבאה? התשובה היא- רק בקנברה. בעיקר בגלל העובדה שבשום עיר אחרת באוסטרליה אין שגרירויות, אבל גם בגלל שבשום עיר אחרת באוסטרליה לא תמצאו כאלו אנשים שמציינים את הביקור של דנה ושלי בתור השיא של השבוע האחרון שלהם
העובדה שמדובר בעיר שקטה, על גבול עיר רפאים, מובילה לכך שנותני השירות המקומיים מקדישים לכם בממוצע זמן רב יותר ויחס טוב יותר. כשהתקשרנו למוקד האוטובוסים המקומי, קיבלנו מענה כל כך מהיר ששכחנו מה בדיוק רצינו לשאול והיינו צריכים להתקשר פעם נוספת. נהג המונית שלנו נסע 10 קמ"ש פחות מהממוצע, כנראה כי הוא נהנה מהשיחה הערה שהתעוררה בין שלושתנו במהלך הנסיעה ופחד כי היא תסתיים מוקדם מהראוי לה. אפילו נהג האוטובוס בנסיעה חזור לסידני סיפר לנו מעט לפני שעלינו לאוטובוס, בעוד שמשתרך לו תור ארוך אחרינו, שהוא עובד קשה מדי ומשלמים לו פחות מדי
זהו רק קצה הקרחון של החוויות שעברנו אני ודנה בשבוע שעבר בקנברה, ועל כן אני ממליצה לכל מי שחשקה נפשו בחופשה חווייתית באמת , להגיע לקנברה לפחות ליומיים.. אולי אפילו שלושה
Wednesday 27 May 2009
Breaking up is never easy
כל ערב, מעט לפני שנפלה עלינו החשכה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות: הראשונה- לחפש פארק קרוואנים מסודר בו נוכל למצוא מקלחות ושירותים, מטבח ולפעמים אפילו בריכה, והשניה- לעצור לצד הדרך, בחשכה, באמצע שום מקום, ולקוות שעד הבוקר אף אחד לא ינסה לפרוץ לנו לקמפרוואן. באופן די מפתיע, בחרנו כל ערב מחדש באופציה הראשונה
במשך שלושת השבועות בהם שהינו בפארקי קרוואנים שונים לאורך קו החוף של קווינסלנד, יצאנו כל ערב לבליינד דייט חדש. בכל ערב פגשנו אנשים חדשים שאף פעם עוד לא פגשנו וכנראה שאחרי אותו ערב גם לעולם לא נפגוש. העברנו ארוחת ערב באזור מטבח השדה תוך כדי שיחה שכללה כל פעם מחדש את אותה סדרת שאלות: מאיפה אתם? לאן אתם נוסעים? איפה כבר הייתם? על מה אתם ממליצים? עד שהגיע הזמן להיפרד וללכת לישון, בד"כ באזור 9 בלילה
עולם הבליינד דייטים בפארקי הקרוונים הוא הזדמנות פז לכל מי שמחפש דייט מסוג מסוים למצוא שם את מבוקשו. אני כמובן מתכוונת לפגישה עם זוג גרמנים בגילאי ה-60, שכן נדמה שהם מהווים 50% לערך מבאי המקום. למעשה, ברחבי הפארקים באוסטרליה יש סיכוי גדול יותר שתמצאו שלטי הכוונה והסבר בגרמנית מאשר בכל שפה אחרת, למעט אנגלית כמובן.
אז איך קובעים בליינד דייט שכזה כל לילה מחדש, אתם בטח שואלים את עצמכם? מה הסוד של שמרית וסיימון שמסייע להם להיות כל כך אטרקטיבים בשטח? התשובה היא, שהכל תלוי ביצירת המגע הראשוני עם הזוג החדש. המגע הראשוני הזה כולל חיוכים, שיחה קלילה על מזג האוויר והזמנה לבוא מאוחר יותר לקמפרוואן שלנו כדי לעבור על כל מיני רעיונות להמשך הטיול
מדי פעם, מתעוררת מבוכה קלה, כאשר שניות ספורות לפני שהזוג מגיב להזמנה האקראית שזרקנו לכיוונם, מופיע לפתע זוג מבליינד דייט שקיימנו לפני כמה ימים בפארק קראוונים אחר. אנחנו מחליפים מילות שלום וחיוכים מבוישים עם האקסים, שואלים- אז מה עשיתם מאז שראינו אתכם לאחרונה? ומקווים שגם להם יש תוכניות לבליינד דייט אחר, בחמש דקות הקרובות אם אפשר
בתום כל אחד מאותם בליינד דייטים, גילינו כל פעם מחדש כי אנחנו נעים בכיוונים שונים בחיים (הם נוסעים לכיוון הצפון ואנחנו לכיוון דרום) ונפרדנו לשלום תוך כדי זריקת הבטחה לא ממשית- נתראה
Sunday 24 May 2009
הטוב, הרע והקמפרוון
כשהחלטנו לבחור בקמפרוון לטיול שלנו, לא הבנו כי הכנסנו את עצמנו למשחק של כוחות האור מול כוחות האופל, או במילים אחרות- שמרית וסיימון מול הקמפרוון. כמו בכל מאבק, מציבים כוחות האופל אתגרים שונים עבור הצד השני ומחכים לראות מי יצא וידו על העליונה, וכך היה גם הפעם
די מוקדם בטיול גילינו כי מיכל המים שמקושר לברז הוא הבטחה ללא כיסוי. כמות המים שנמצאת במיכל מספיקה בדיוק כדי למלא מים בסיר בשביל פסטה, לשטוף את הפסטה מהסיר והצלחות ולהשאיר אותי עומדת עם פה מלא במשחת שיניים מול זרם הולך ונעלם של מים. באותם רגעים ממש היתה מתחילה משאבת המים שמקשרת בין מיכל המים לבין הברז לזעוק בקולי קולות, תוך שהיא מתאמצת ללא כל הצלחה להזרים מים לעבר הברז, בעיקר בגלל שלא ממש נותרו עוד מים במיכל
במצב שכזה האופציות שעמדו לפנינו היו ספורות- לצאת בחושך, עם הפיג'מה, ולחפש את השיבר של המים, כדי לחבר צינור בינו לבין המכונית שלנו, או פשוט לוותר ולנסות להירדם לקול גרגור המשאבה. מיותר לציין כי סיימון ואני לא התכוונו להפסיד במאבק הזה, ולכן החלטנו לייצר אופציה שלישית
במשך הימים שלאחר מכן, בעזרת ריכוז רב, שכללנו את כישורי ההאזנה שלנו, כך שיכולנו לדייק ולהגיע עד לאותה עשירית השנייה ממנה עדיף לסגור את ברז המים ולהתחיל לצחצח שיניים עם מים מתוך בקבוק מי שתיה
היינו גאים מאוד בעצמנו עד שכעבור שבוע גילינו, למרבה בושתנו, שיש מפסק שמכבה את המשאבה
אתגר נוסף שהציב הקמפרוון בפנינו הוא- מה עושים בלילה כשיורד גשם? אין ספק שאחד מהרעשים הנעימים ביותר הוא הרעש של גשם דופק על פח, אבל כשמתלווה לכך גם מטח טיפות בלתי פוסק על המצח, החוויה הופכת לקצת פחות מלבבת
אם היינו בבית, היינו פשוט סוגרים את החלונות וחוזרים חזרה למיטה, אבל בקמפרוון, שהוא למעשה מכונית גדולה ואטומה, לאחר מספר שעות עם חלונות סגורים, נגמר האוויר, ואז מתעוררת השאלה- מה חשוב לנו יותר: להתעורר בבוקר יבשים או להתעורר בבוקר?
עוד ארבעה ימים אנחנו והקמפרוון מפרידים כוחות, ועדיין לא ניתן להכריע מי המנצחים ומי המפסידים, אבל מי יודע- אולי עוד נסיים את המסע שלנו כידידים.