בעל חיל מי ימצא

אחד מהזיכרונות החזקים ביותר שלי בעת ביקור בביתה של חברה שהתחתנה בגיל 19- הוא המקרר

מצאתי את עצמי עומדת מלאת התרגשות מול אותו מקרר עמוס כל טוב וחושבת לעצמי כי בזאת מתמצה האושר הגלום שבבגרות; היכולת שלנו לבחור מה יהיה ומה לא יהיה במקרר. לא עוד משפטים כמו- עוד פעם שניצל טבעול לארוחת צהריים?! לא עוד ריצות מהירות לפח הזבל כדי לזרוק את שאריות מגש הפיצה שקנינו אני ואחי רועי לפני שאמא ואבא חוזרים הביתה. באותו הזמן לא קישרתי כמובן בין העובדה שהמקרר מלא לכך שצריך ללכת לעשות קניות כדי למלא אותו וכן לכך שאותו מקרר נמצא בסביבה אקזוטית הקרויה "מטבח" שדורש אף הוא תשומת לב תמידית ובלתי מתפשרת

לאחר החתונה, כשעברנו לדירה משל עצמנו גיליתי מהר מאוד שמלבד מטבח ישנם עוד מספר חדרים בבית כמו חדר הכביסה, הסלון, חדרי השינה וכולם נוטים לאגור אבק, להתלכלך ולדרוש מפגשים קבועים עם מכונת הכביסה, מייבש הכביסה, שואב האבק, המגב וכמה מטליות פה ושם. המצב היה מוכר לי עוד מהתקופה בה גרתי בתל אביב, שם הניקיונות, הקניות והבישולים נחלקו עם טלי השותפה לדירה, ועל כן החלטתי ליישם את אותה השיטה גם עם השותף החדש- סיימון
לאחר דיונים בנושא הגענו להסכמה שכשמישהו מאיתנו רואה שמשהו מלוכלך או לא נמצא במקום- עליו/ה לנקות אותו או להחזיר אותו למקומו. הסכמה זו נתגלתה מהר מאוד כפרי הגאונות של סיימון, שמצליח בצורה עקבית ובלתי מתפשרת לא להבחין בכוסות ריקות מתה שעומדות ליד המחשב שלו, בערימת הכביסה שעולה ותופחת לה לא רחוק מהצד שלו במיטה ובחבילת החמאה שהוציא לפני יומיים, אבל כנראה שעדיין לא הספיק להחזיק

לזכותו של בעלי היקר יאמר, שלא רק שהוא יודע איך לבשל אלא הוא גם אוהב את זה, מה שפוטר אותי מלהיכנס למטבח לפני הארוחה ברוב הפעמים, ולגלות לאחר הארוחה שהוא הצליח להשתמש בכל כלי אפשרי בשביל להכין לנו גולש לארוחת ערב

המסקנה שלי מהסיפור היא כמובן, שיש נשים שזוכות שבן זוגן מתחלק איתן בניקיון הבית, אני זכיתי בבעל שלא שם לב אם נקי או לא. אז תגידו לי- מי זכתה יותר?