Breaking up is never easy

כל ערב, מעט לפני שנפלה עלינו החשכה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות: הראשונה- לחפש פארק קרוואנים מסודר בו נוכל למצוא מקלחות ושירותים, מטבח ולפעמים אפילו בריכה, והשניה- לעצור לצד הדרך, בחשכה, באמצע שום מקום, ולקוות שעד הבוקר אף אחד לא ינסה לפרוץ לנו לקמפרוואן. באופן די מפתיע, בחרנו כל ערב מחדש באופציה הראשונה

במשך שלושת השבועות בהם שהינו בפארקי קרוואנים שונים לאורך קו החוף של קווינסלנד, יצאנו כל ערב לבליינד דייט חדש. בכל ערב פגשנו אנשים חדשים שאף פעם עוד לא פגשנו וכנראה שאחרי אותו ערב גם לעולם לא נפגוש. העברנו ארוחת ערב באזור מטבח השדה תוך כדי שיחה שכללה כל פעם מחדש את אותה סדרת שאלות: מאיפה אתם? לאן אתם נוסעים? איפה כבר הייתם? על מה אתם ממליצים? עד שהגיע הזמן להיפרד וללכת לישון, בד"כ באזור 9 בלילה

עולם הבליינד דייטים בפארקי הקרוונים הוא הזדמנות פז לכל מי שמחפש דייט מסוג מסוים למצוא שם את מבוקשו. אני כמובן מתכוונת לפגישה עם זוג גרמנים בגילאי ה-60, שכן נדמה שהם מהווים 50% לערך מבאי המקום. למעשה, ברחבי הפארקים באוסטרליה יש סיכוי גדול יותר שתמצאו שלטי הכוונה והסבר בגרמנית מאשר בכל שפה אחרת, למעט אנגלית כמובן. 

אז איך קובעים בליינד דייט שכזה כל לילה מחדש, אתם בטח שואלים את עצמכם? מה הסוד של שמרית וסיימון שמסייע להם להיות כל כך אטרקטיבים בשטח? התשובה היא, שהכל תלוי ביצירת המגע הראשוני עם הזוג החדש. המגע הראשוני הזה כולל חיוכים, שיחה קלילה על מזג האוויר והזמנה לבוא מאוחר יותר לקמפרוואן שלנו כדי לעבור על כל מיני רעיונות להמשך הטיול 

מדי פעם, מתעוררת מבוכה קלה, כאשר שניות ספורות לפני שהזוג מגיב להזמנה האקראית שזרקנו לכיוונם, מופיע לפתע זוג מבליינד דייט שקיימנו לפני כמה ימים בפארק קראוונים אחר. אנחנו מחליפים מילות שלום וחיוכים מבוישים עם האקסים, שואלים- אז מה עשיתם מאז שראינו אתכם לאחרונה? ומקווים שגם להם יש תוכניות לבליינד דייט אחר, בחמש דקות הקרובות אם אפשר

בתום כל אחד מאותם בליינד דייטים, גילינו כל פעם מחדש כי אנחנו נעים בכיוונים שונים בחיים (הם נוסעים לכיוון הצפון ואנחנו לכיוון דרום) ונפרדנו לשלום תוך כדי זריקת הבטחה לא ממשית- נתראה

הטוב, הרע והקמפרוון

כשהחלטנו לבחור בקמפרוון לטיול שלנו, לא הבנו כי הכנסנו את עצמנו למשחק של כוחות האור מול כוחות האופל, או במילים אחרות- שמרית וסיימון מול הקמפרוון. כמו בכל מאבק, מציבים כוחות האופל אתגרים שונים עבור הצד השני ומחכים לראות מי יצא וידו על העליונה, וכך היה גם הפעם

די מוקדם בטיול גילינו כי מיכל המים שמקושר לברז הוא הבטחה ללא כיסוי. כמות המים שנמצאת במיכל מספיקה בדיוק כדי למלא מים בסיר בשביל פסטה, לשטוף את הפסטה מהסיר והצלחות ולהשאיר אותי עומדת עם פה מלא במשחת שיניים מול זרם הולך ונעלם של מים. באותם רגעים ממש היתה מתחילה משאבת המים שמקשרת בין מיכל המים לבין הברז לזעוק בקולי קולות, תוך שהיא מתאמצת ללא כל הצלחה להזרים מים לעבר הברז, בעיקר בגלל שלא ממש נותרו עוד מים במיכל

במצב שכזה האופציות שעמדו לפנינו היו ספורות- לצאת בחושך, עם הפיג'מה, ולחפש את השיבר של המים, כדי לחבר צינור בינו לבין המכונית שלנו, או פשוט לוותר ולנסות להירדם לקול גרגור המשאבה. מיותר לציין כי סיימון ואני לא התכוונו להפסיד במאבק הזה, ולכן החלטנו לייצר אופציה שלישית 

במשך הימים שלאחר מכן, בעזרת ריכוז רב, שכללנו את כישורי ההאזנה שלנו, כך שיכולנו לדייק ולהגיע עד לאותה עשירית השנייה ממנה עדיף לסגור את ברז המים ולהתחיל לצחצח שיניים עם מים מתוך בקבוק מי שתיה

היינו גאים מאוד בעצמנו עד שכעבור שבוע גילינו, למרבה בושתנו, שיש מפסק שמכבה את המשאבה

אתגר נוסף שהציב הקמפרוון בפנינו הוא- מה עושים בלילה כשיורד גשם? אין ספק שאחד מהרעשים הנעימים ביותר הוא הרעש של גשם דופק על פח, אבל כשמתלווה לכך גם מטח טיפות בלתי פוסק על המצח, החוויה הופכת לקצת פחות מלבבת

אם היינו בבית, היינו פשוט סוגרים את החלונות וחוזרים חזרה למיטה, אבל בקמפרוון, שהוא למעשה מכונית גדולה ואטומה, לאחר מספר שעות עם חלונות סגורים, נגמר האוויר, ואז מתעוררת השאלה- מה חשוב לנו יותר: להתעורר בבוקר יבשים או להתעורר בבוקר?

עוד ארבעה ימים אנחנו והקמפרוון מפרידים כוחות, ועדיין לא ניתן להכריע מי המנצחים ומי המפסידים, אבל מי יודע- אולי עוד נסיים את המסע שלנו כידידים.

הנמלים ואנחנו- 2000 קילומטר מאוחר יותר

לפני פחות משבוע יצאנו למסע של שישה שבועות לאורכה של מדינת קווינסלנד- המדינה הכי צפונית מזרחית באוסטרליה. הטיול הזה יצא לפועל אחרי חודשים ארוכים של תכנון בהם החלטנו לשכור קמפרון (כמין בית נוסע על גלגלים) למשך רובו של הטיול, ופשוט לזרום עם זה

עכשיו, אתם בטח פוערים עיניים גדולות ושואלים את עצמכם- שמרית הולכת לזרום עם זה? התשובה לכך תבוא כנראה ברצף של פוסטים משעשעים בשבועות הקרובים

כשיוצאים לטיול ארוך צריך תמיד לבדוק מיהם השותפים שלנו לטיול. נדמה כי ישנן מספר תכונות הכרחיות לשותף מוצלח, עליהן לא מרבים לדבר, ולכן החלטתי להרחיב על כך את הדיבור עכשיו

כשאתם מגיעים למקום כמו קווינסלנד, בו מגוון סוגי היתושים המקומיים עולה על מגוון סוגי הגלידות הנמכרות במקום, אתם צריכים לשאול את עצמכם שאלה אחת- האם היתושים אוהבים את השותף שלי לטיול יותר מאשר אותי? במקרה שלנו אין ספק כי סיימון עשה את הבחירה הנכונה בעוד אני נותרתי מבלה חצי מיומי בריסוס ספריי דוחה חרקים על כל חלק מגולה ומכוסה בגופי, ואת חלקו השני של היום במריחת קרם מרגיע על גבי העקיצות החדשות שאספתי באותו היום. סיימון לעומת זאת מסתובב ברחבי יערות הגשם מוכי היתושים ללא חשש, יודע שכשאני לצידו- אין ממה לפחד באמת

דבר שני שחשוב בכל טיול, הוא למצוא שותף שמבין שכולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות כל הזמן, כמו לדוגמא- לקנות גבינות כשרות בסידני, כי אי אפשר למצוא אותן באזור בו אתם מטיילים, אבל לא לשים לב שתאריך התפוגה שלהם חל לפני יומיים. או להשאיר את המגירה עם כוסות הזכוכית בקמפרוון לא נעולה, ממש לפני שאתם מתחילים נסיעה במהירות של שמונים קמ"ש בכביש מעוקל.  או אולי להוריד חלק מהתיקרה של הקמפרוון אחרי שנכנסת לתוך חניון נמוך מדי, אחרי שאישתך אמרה לך כבר פעמיים שהקמפרוון הוא קצת הרבה הרבה יותר גבוה ממכונית הסמארט שיש לך בבית. המסקנה שנלמדת די מהר היא- שבסופו של דבר, כמות הטעויות שכל אחד מכם עושה מתאזנת, ולכן עדיף לנשום עמוק, ללמוד מהטעויות ולהמשיך קדימה

לבסוף, חשוב לוודא כי השותף שלכם לא רק יודע לבשל, אלא גם אוהב לעשות זאת, שכן אחרי יום ארוך בו שברתם שתי כוסות זכוכית, גיליתם שסתם שילמתם במטוס על משקל יתר של גבינות שפג תוקפן ותאלצו לבלות מחר חצי יום בתיקונים של גג הקמפרוון, תמיד יהיה מישהו שמוכן לבשל ארוחה חמה בעוד אתם עסוקים בריסוס נוסף של עצמכם נגד יתושים וצופים בנמלים בגודל של זית מטפסות לכם על הרכב

Happy Antday to Meeee

כשאני מסתכלת אחורה על כל ימי ההולדת שהיו לי בחיים, קשה לי באמת לזכור מה היה ביום הולדת 21 ומה היה ביום הולדת 24, אבל דבר אחד בטוח- את יום הולדת 29 העברי שלי, כנראה שלא אשכח לעולם

הכל התחיל בבילוי במלון יערות הכרמל. בין ארוחת צהריים דשנה ושחיה בבריכה, החלטתי ללכת לחדר המחשבים שבמלון ולבדוק אם קיבלתי אי-מיילים חשובים, ואכן גיליתי (למרבה הפתעתי) אי-מייל די חשוב. הוא נשלח אלי מידיד טוב שלי ששכר את הדירה שלנו בסידני למשך הזמן בו היינו בישראל. באי-מייל נכתב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאת הבית שלנו תקפו נמלים.. ושהוא רוצה עצה מה לעשות בנידון

בראשי חלפו באותו הרגע שתי מחשבות שונות- הראשונה, למה אדם בן 38 מבקש ממני עזרה בטיפול בנמלים, והשנייה- יש לי נמלים בבית!!!! מעולם לא היו לי נמלים בדירה בסידני. למעשה כבר שכנעתי את עצמי איכשהו שבסידני לנמלים יש מספיק צמחיה בחוץ ושהם לא מעוניינים בפירורי הלחם שנותרו ליד הטוסטר הפתוח במטבח

נמלה היא אחת משתי החיות השנואות והמאוסות עלי ביותר- השנייה היא כמובן הג'וק. רק המחשבה שאותן נמלים קטנות וחרוצות מסתובבות לי במטבח ועושות בלגן, הוציאה אותי משלוותי, ומצאתי את עצמי מהרהרת בנושא הרהר ושוב. זו היתה הפעם הראשונה, לערך, בה התחרטתי שהלכתי לבלות זמן מול המחשב

כשחזרנו לסידני, שמחנו לגלות שלמעט כמה נמלים שמסתתרות בתוך הקומקום, הכל בסדר גמור. כך עברה לנו השבת בנעימים והגיע יום ראשון בערב. לכבוד יום הולדתי העברי שחל בערב זה, החליט סיימון להפתיע אותי בארוחת ערב דשנה שכוללת סטייקים וירקות אפויים. הוא חתך את הירקות, תיבל את הבשר וחימם את התנור ל- 170 מעלות

חמש דקות מאוחר יותר התחלתי לשמוע סדרה של קללות מכיוון המטבח והחלטתי לבדוק במה מדובר. מדובר היה בלהק נמלים שהחל, בצורה די מוזרה, לקפץ החוצה מאזור התנור לכיוון הרצפה ומשם לעבר הארונות, הקירות, וכל מקום אחר שעולה בדעתכם

סיימון ואני לא איבדנו שנייה. מיד תקפנו את הנמלים המעופפות בשני סוגים שונים של ריסוס ובעזרת מטליות לחות התחלנו לנקות את סביבותינו. נלחמנו מעטים מול רבים (מאוד), חזקים מול חלשים, ולמען הסר ספק, זה אנחנו חלשי הלב שנלחמנו מול הנמלים האמיצות שנלחמו על נפשן, תודה לאל בצורה לא כל כך אפקטיבית

אז זה נכון שהחלטתי השנה שלא לחגוג את יום הולדתי העברי שלי קבל עם ועדה, אבל זה לא אומר שציפיתי לבלות אותו בחברתן של אלפי נמלים. מצד שני- אני שמחה לבשר על יום ההולדת הכייייייייייי טראומתי בעולם

נראה אתכם מתחרים בכך..

החתיכה החסרה

אתמול בבוקר, לאחר זמן רב שלא היינו פה, נחתנו לקול מחיאות כפיים רמות של הנוסעים בנמל התעופה בן גוריון. גם ההורים שלי שמחו מאוד לקראת בואנו, במיוחד עקב כך שכבר שנים רבות לא הייתי בבית בערב בו נערכת בדיקת החמץ המסורתית

אך מה שהתחיל כבדיקת חמץ רגילה נהפך עד מהרה לסיוט הכי גרוע של כל אישה ואם בישראל. כמו בכל סרט מתח, גורמים רבים הובילו לכך שהערב התחיל במשחק מחבואים ונגמר במשחק יצירה

הכל התחיל כאשר אבי התעקש כי אני וסיימון נחביא את 10 חתיכות הפיתה העטופות ברחבי הבית, בהתאם למסורת הקיימת במשפחות רבות כי הצעירים ביותר הם אלו המחביאים את החמץ

זה היה יכול רעיון טוב אלמלא אני וסיימון לא היינו נתונים באותם רגעים ממש במצב מתקדם של ג'ט לג. כדי להבהיר את העניין, דמיינו לעצמכם שקמתם יום אחד בבוקר ולא הלכתם לישון למשך 43 שעות, למעט תנומות קצרות בעוד אתם טסים לאורך חצי עולם. באותה שעה בה נערכה בדיקת החמץ בבית הורי בקרית אתא, השעה בסידני הייתה בערך 2 לפנות בוקר ביום שלמחרת, וכך בדיוק הרגשנו שנינו

לקחתי את השקית עם חתיכות הפיתה מאבא שלי, והתחלתי להסתובב בין החדרים השונים בבית. 7 דקות מאוחר יותר- סיימון, אני ואבא שלי התחלנו לחפש לאור נרות את החתיכות המסתתרות, ואכן אחת לאחר השנייה הצטרפו החתיכות לשקית שאוחז אבי. לאחר שסרקנו את כל הבית ספרנו עם חיוך גדול את כל החתיכות שבשקית, אך גילינו למרבה הצער, כי רחמנא ליצלן, חתיכה אחת חסרה

עיניים מלאות שאלה הופנו אלי עם התהייה הברורה- איפה החבאת את החתיכה החסרה? לי לא היה מושג. למעשה, בקושי זכרתי איפה החבאתי את 9 החתיכות האחרות. כמו כל בוגרת אחרת של מועדון דיבייט, התעקשתי כי למעשה היו רק 9 חתיכות, וזוהי הסיבה שאנחנו לא מוצאים את החתיכה העשירית

סיימון ואבא שלי לא ממש התלהבו מהטיעונים הלא כל-כך מבוססים שלי והתחילו בחיפוש קדחתני מאחורי ערמות ספרים ומתחת לבלטות, עד אשר החלטתי לעצור אותם ולהציע רעיון מהפכני- מכיוון שמדובר בפיתה- למה שלא ננסה להרכיב יחד את כל החתיכות שמצאנו ונחפש אם אכן הן משלימות יחד פיתה או שלפני כמה דקות הצלחתי להרוס את רצף הניקיונות של אמא שלי ולהחביא חמץ במקום מושלם אותו אני לא זוכרת ואף אחד אחר לא מצליח למצוא

כמו ילדים קטנים המרכיבים פאזל, ישבנו שלושתנו מול חלקי פיתה מתפוררים וניסינו לפתור את החידה- האם אבא שלי לא יודע לספור או שמא המוח שלי הלך לישון כמה שעות לפני שנכנסתי למיטה. מספר דקות מאוחר יותר הצלחנו להגיע למסקנה כי ב- 97% ודאות, אכן היו רק 9 חתיכות. נדמה לי שחלק ממה שהוביל אותנו למסקנה זו הוא הרצון לא לגרום לאמא שלי התקף לב בערב פסח

בנימה הזו אני רוצה לאחל לכולכם חג פסח כשר ושמח... והמון בריאות

הקופסא השחורה

לפני כחודש החליט סיימון להפתיע אותי במתנת טרום טרום טרום יום-הולדת (אל תדאגו, לא שכחתם לאחל לי מזל-טוב) וקנה לי מתאם טלוויזיה למחשב, כך שאוכל לצפות בכל ערוצי הטלוויזיה האוסטרלית תוך כדי שאני משחקת פריסל על המחשב
למי שלא מבין, מדובר במחווה הגדולה ביותר שהביע אי פעם איש כלפי אשתו, לפחות לפי תפיסתו של סיימון שרואה את הטלוויזיה כמכשיר לבזבוז זמן ואותי- כמכורה ללא שום תקנה

בתוך כשבועיים, הפכתי ללוח הזמנים המעודכן של כל ערוצי הטלוויזיה המקומיים, והצלחתי לגלות כי המקבילה של צביקה הדר ב"כוכב נולד" הוא בחור יפיפה הנשוי לנועה תשבי בשם אנדרו ג'י, אך המקבילה של צביקה הדר ב"נולד לרקוד" הוא רקדן חסר רחמים בשם ג'ייסון קולמן. המסקנה שלי היתה אחת- אתה לא צריך להיות יפה או מוכשר כדי להנחות סידרת ריאליטי בישראל, אבל כדאי שתהיה צביקה הדר

אם היה נוחת היום חייזר בסידני ומחליט לצפות בטלוויזיה כדי להסיק ממה שהוא רואה על הרכב האוכלוסייה המקומית, סביר להניח שהוא היה מנחש כי 50% מתושבי המקום עובדים במשטרה ו-50% האחרים הם פושעים. הפעילויות האהובות על האוסטרלים הם ספורט, בישול, וקנייה של מוצרים חסרי תכלית תמורת 49.99$ ולמשך השעה הקרובה מצורף גם משחיז ציפורניים יוקרתי המוערך בשווי של 89.99$ חינם!! לא כולל דמי משלוח

כמות הדברים שלמדתי מהטלוויזיה האוסטרלית בחודש האחרון היא עצומה; באוסטרליה נמצא האחוז הגבוה ביותר של אנשים עם משקל יתר, אבל את אותם אנשים ניתן לראות בטלוויזיה רק בגרסא האוסטרלית של "יורדים בגדול". אוסטרליה נמצאת במקום הראשון בעולם בכמות המהגרים שמגיעים אליה, אך קשה למצוא בסדרות הטלוויזיה אנשים שמדברים במבטא לא אוסטרלי, אלא אם כן מדובר בסדרות שעוסקות בכנופיות הפשע ברחבי אוסטרליה

מצד שני, המבטא האוסטרלי שלי משתפר עקב צפייה עקבית וממושכת בתוכניות הללו, כך שהאם זה באמת כל-כך נורא שאין ייצוג הולם למיעוטים בטלוויזיה האוסטרלית?

בימים ההם בזמן הזה

אין ספק שאחד מהלקחים הגדולים שניתן ללמוד מחג החנוכה הוא- לא להתפתות לסופגנייה השלישית שמוצעת לך באותו הערב- לקח שכמעט אף אחד מאיתנו לא מצליח ללמוד לרוע המזל. לעומת זאת, נראה לי שמי שהתפתה לאכול בערב אחד כחמש סופגניות או יותר, לא ישכח במהרה את הטראומה, שתרדוף אותו גם בשנים הבאות; חלומות שיופיעו כמה שבועות לפני פרוש החג ובו סופגניות מרחפות בחלל וקוראות: "טרוף אותי עכשיו", או תחושת בחילה קלה שעולה כשמתקרבים לדוכן של רולדין. אני לא אתפלא אם יום אחד כשאלך לי לתומי בקניון בתל אביב, יקפוץ אדם שכזה, אחוז שיגעון, על אחד הדוכנים וימוטט אותו תחתיו כליל

המשפט "בימים ההם בזמן הזה" מייצג עבורי (בין השאר) את הטראומות שעברו האנשים בעברם וחוזרות ומרחפות מעליהם בסיטואציות דומות בזמן הזה, ולהלן סיפור שידגים למה אני מתכוונת

הסיפור מתחיל למעשה לפני יותר משלוש שנים, כאשר קיבלנו סוף סוף את התמונות מחתונתו של אחי רועי ואשתו יעל, ולמרבה הצער (במיוחד של סבתי) גילינו, כי הצלמים לא ממש קלטו שהיא חלק מהמשפחה ולכן בסופו של יום נאלצה הסבתא להסתפק בתמונה אחת בלבד בכל אלבום החתונה. מכיוון שסבתי המשיכה להזכיר מקרה זה מפעם לפעם כשאלבומי החתונה של אחי היו נפתחים, הבנתי כי טראומה זו מהווה עבורה אירוע מכונן שעלול לגרום לבעיות מאוחר יותר לאורך הדרך

זו למעשה הסיבה שבפתח יום החתונה שלי, למרות היותי נרגשת ולחוצה, לא שכחתי להדגיש חזור והדגש לצלמים שסבתא צריכה להימצא במספר מכובד של תמונות. אך נדמה כי במקרים כדוגמת אלו, אין הרבה שיכול האדם לעשות מלבד להכין את עצמו להתנהגות ביזארית במקצת של הנידון דידן. סבתא שניסתה להוכיח כנראה את טענתי הנ"ל, החליטה כבר מוקדם באותו הערב לבקש (יותר נכון לדרוש) מהצלמים להיכנס לכל תמונה אפשרית. כך ניתן למצוא באלבום החתונה תמונה שלי עם ההורים שלי.. וסבתא, תמונה של ההורים שלי.. וסבתא, תמונה שלי עם אחי.. וסבתא, תמונה שלי עם כל הבני-דודים.. וסבתא. סבתא שרצתה לוודא מעבר לכל ספק סביר שמקומה לא יפקד בקרב מצולמי החתונה, עשתה את דרכה (בעיקר בעזרת מרפקים) אל מרכז המעגל, במהלך הריקודים, דחפה הצידה את החברות שלי ופצחה עימי בריקוד סוער בעוד היא לוחשת באוזני "חברה שלי שכנעה אותי לבוא לרקוד איתך, כדי שתהיה לי תמונה באלבום של החתונה רוקדת איתך". לא נותר לי אלא לחייך לעבר המצלמה ו-5 שניות לאחר מכן סבתא עזבה את ידיי ונעלמה כלעומת שבאה

אז אילו סיפורים של "בימים ההם בזמן הזה" אתם מכירים?.. אני יוצאת במבצע חנוכה מיוחד ומבטיחה לספר עוד סיפור כזה, אם שלושה מכם יספרו סיפורים שלהם :)