כשהמרפסת בדירה שלנו מתחילה להתמלא בעלים שנשרו מהעצים שמסביב ורוח של סתיו מתחילה לנשב מהחלון, אז אני מנסה להזכיר לעצמי פעם נוספת: שמרית, זה לא סוכות, זה פסח בא

לחגוג פסח בצד השני של כדור הארץ זו חוויה מאוד משונה; את נקיון האביב שלך את עורכת ממש לפני בא החורף, הסופרמרקטים המקומיים מתחילים להתמלא במצות, שקדים טחונים וביצי פסחא וכל הקהילה היהודית, ללא שום קשר לשמירת כשרות בימי השנה הרגילים, נכנסת לאטרף של קניות

ההמלצה שאותה קיבלתי כשהגעתי לכאן לראשונה היתה- קניות לפסח עושים מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שבוע וחצי לפני ערב החג. אם תחליטו להתעצל ולחכות ממש עד יום יומיים לפני, לא תצליחו למצוא מצרכים בסיסיים כגון: סוכר כשר לפסח, מלח כשר לפסח, נוזל לכביסה כשר לפסח ועוד כל מיני מוצרים אותם הצליחה מועצת הכשרות הראשית כאן בסידני להכניס לרשימה ההזויה של מה כן ומה לא כשר לפסח תש"ע

מצד שני, כדי ללמד זכות על כלל ישראל, אני צריכה לציין שפסח בגולה מצליח להלחיץ את הטובים

שבבנינו ובנותינו, אף יותר מאשר פסח בארץ הקודש

ראשית, שני ליל-סדר, שני ליל-סדר!!!! פעמיים לבשל ארוחות ענקיות, פעמיים לעשות את הסדר כהילכתו עם כל המשפחה המורחבת. והזכרתי כבר את העובדה שיושבים פעמיים לסדר עם כל המשפחה המורחבת? אני חושבת שהדברים הללו בפני עצמם יכולים להוציא כל אדם שפוי מדעתו

בתור בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה, אני חייבת לציין שחג הפסח מספק לי שפע של אבחנות מרתקות לגבי אופיים של אנשים במצבי לחץ ומחסור. סיימון לדוגמא חווה את ימי חול-המועד כימי אני-רעב-כל-הזמן. לעבודה הוא יכול לקחת בעיקר מצות ועוד מצות, כך שהוא חוזר הביתה עם מבט טרוף על פניו ובפיו בקשה אחת- אוכל. מה שמפתיע אותי בעיקר הוא, איך בסופו של כל חג פסח במעמד השקילה המוכר, המשקל מראה שהנער המורעב הצליח להעלות 2-3 קילוגרמים

התסמונת המוכרת ביותר בקרב החברים הקרובים שלי כאן, היא תסמונת העליה-לרגל. במסגרת תסמונת זו עוזבים החברים מספר ימים לפני תחילת החג את בתיהם ונוסעים לחופשה של כמה שבועות בישראל. בצורה הזו הם מצליחים להתחמק מנקיונות לפני החג, קניות מטורפות ובישולים בלתי נדלים. נראה, עם זאת, שתסמונת זו מובילה לבילוי זמן רב יותר עם המשפחה הקרובה, אם כי לפחות מדובר בליל-סדר אחד ולא בשניים

אז לקראת סיום, אני רוצה לאחל פסח שמח וכשר לכל החברים בסידני, בישראל ולחברים מסידני שנסעו לישראל והשאירו אותי פה לבד, בחושך עם מצה מצופה שוקולד

?אוסטרליה, זה טוב ליהודים

החיים באוסטרליה מספקים לי חוויה מאוד מיוחדת שכמוה עוד לא חוויתי בארץ. בניגוד לישראלים שכל היום מתלוננים- על הממשלה, על התור לקופת החולים, על מצב השוק, על הירקן היקרן, על ביטוח לאומי ועל העלאת דמי הביטוח לרכבים דו גלגליים, האוסטרלים פשוט אוהבים את אוסטרליה

המצב הוא מצחיק כל כך, עד כי חלק גדול מהאנשים פה לא מחבבים בכלל את האופוזיציה שכל הזמן אומרת שהממשלה לא צודקת, בהחלטות אותן היא מקבלת. מה פתאום?! הם אוהבים את הממשלה

מצד שני, איך אפשר לא לאהוב את אוסטרליה? מלבד הנופים המדהימים מדובר כאן במעצמה כלכלית. זו כמעט המדינה היחידה שהמשבר הכללי פסח עליה. מדינה שבה גם בתקופות הכי קשות אחוז האבטלה לא עולה על אחוז האבטלה שקיים במדינת ישראל בתקופות הכי טובות. מדינה שבה בפרלמנט מתווכחת האופוזיציה עם הממשלה איך היא צריכה לפזר את המיליארדים של דולרים שהוקצו לתחום החינוך

למעט כמה מחבלים פוטנציאלים, שנתפסים כמובן, אוסטרליה היא מדינה ללא אויבים. רוב הצבא שלה נמצא באפגניסטן או באמצע האוקיאנוס, שם עסוק חיל הים שלהם בלהציל כל מיני ספינות מהגרים שנכנסו למצוקה בלב ים. שאלו יהיו הצרות שלנו

נדמה כאילו כל מדינות העולם אוהבות את האוסטרלים, בין אם זה בגלל המבטא החמוד שלהם, הקגנרו והקואלה או העיניים הכחולות בשילוב גוף שזוף שנובע משנים רבות של בילוי בחוף הים בתוספת חור גדול באוזון שמזרז את העניינים

לסיכום העניין.. חבר'ה, אני עדיין חוזרת הביתה לישראל. למעשה, גם לכם אין ממש סיבה להגיע לכאן למגורים קבועים, אלא אם כן אתם חובבי רוגבי, קריקט ושאר מרעין בישין, חושבים שאין לקניון סיבה להישאר פתוח אחרי שש בערב ואוהבים לבלות את הזמן שלכם בבכי תמרורים על החוסר בגבינות כשרות מקומיות

אך האם כל זה אומר שאוסטרליה, למרות הכל, היא לא כל-כך מושלמת? לא. אוסטרליה מושלמת, זה אנחנו הישראלים שעדיין נמצא על מה להתלונן איפה שלא ישימו אותנו בעולם

אז אם כך, למה לא ישראל?!

שוב נוסעים במעגלים...

לפני כשנה, כשסיפרתי למשפחה וחברים שאני וסיימון הולכים לנסוע ליומיים לעיר הבירה- קנברה- די נדהמתי מכמות הפרצופים העקומים שקיבלתי. השאלה שחזרה על עצמה מספר הפעמים הרב ביותר היתה- יומיים?? מה תעשו בקנברה יומיים?? בחששות כבדים התחלנו אז נסיעה של 4 שעות לעבר הלא נודע, אך כעבור יומיים מלאי פעילות הבנו כי האוסטרלים פשוט לא יודעים מה הם מפסידים. זו הסיבה ששמחתי כי חברתי דנה הזמינה אותי להצטרף אליה למסע לעיר הבירה

באיזו עיר אחרת באוסטרליה היה מציע לכם עובד במוזיאון טרמפ לתחנת האוטובוסים המרכזית, כשכל מה שביקשתם היו רק הוראות הגעה? באיזו עיר אחרת באוסטרליה הייתם יכולים לקבל 10 דקות שיחה אישית עם השגריר הבלגי ולדון איתו בנושאי גולף, ישראל והתוכניות שלו לעתיד, כשהסיבה שהגעתם אליו מלכתחילה היתה שהוא יהיה עד לחתימה שלכם על מסמך? באיזו עיר אחרת באוסטרליה הייתם יכולים לפתח שיחה עם שומר מאורי (תושב ילידי של ניו-זילנד) בפתח השגרירות הישראלית ולהוציא ממנו פרטים לגבי גודל השגרירות, תדירות השמירה מחוץ לבניין ומספר האיומים שקיבלה השגרירות מאז שנוסדה, כשבעצם רק עברתם ליד השגרירות בדרככם לתחנה הבאה? התשובה היא- רק בקנברה. בעיקר בגלל העובדה שבשום עיר אחרת באוסטרליה אין שגרירויות, אבל גם בגלל שבשום עיר אחרת באוסטרליה לא תמצאו כאלו אנשים שמציינים את הביקור של דנה ושלי בתור השיא של השבוע האחרון שלהם

העובדה שמדובר בעיר שקטה, על גבול עיר רפאים, מובילה לכך שנותני השירות המקומיים מקדישים לכם בממוצע זמן רב יותר ויחס טוב יותר. כשהתקשרנו למוקד האוטובוסים המקומי, קיבלנו מענה כל כך מהיר ששכחנו מה בדיוק רצינו לשאול והיינו צריכים להתקשר פעם נוספת. נהג המונית שלנו נסע 10 קמ"ש פחות מהממוצע, כנראה כי הוא נהנה מהשיחה הערה שהתעוררה בין שלושתנו במהלך הנסיעה ופחד כי היא תסתיים מוקדם מהראוי לה. אפילו נהג האוטובוס בנסיעה חזור לסידני סיפר לנו מעט לפני שעלינו לאוטובוס, בעוד שמשתרך לו תור ארוך אחרינו, שהוא עובד קשה מדי ומשלמים לו פחות מדי

זהו רק קצה הקרחון של החוויות שעברנו אני ודנה בשבוע שעבר בקנברה, ועל כן אני ממליצה לכל מי שחשקה נפשו בחופשה חווייתית באמת , להגיע לקנברה לפחות ליומיים.. אולי אפילו שלושה

Breaking up is never easy

כל ערב, מעט לפני שנפלה עלינו החשכה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות: הראשונה- לחפש פארק קרוואנים מסודר בו נוכל למצוא מקלחות ושירותים, מטבח ולפעמים אפילו בריכה, והשניה- לעצור לצד הדרך, בחשכה, באמצע שום מקום, ולקוות שעד הבוקר אף אחד לא ינסה לפרוץ לנו לקמפרוואן. באופן די מפתיע, בחרנו כל ערב מחדש באופציה הראשונה

במשך שלושת השבועות בהם שהינו בפארקי קרוואנים שונים לאורך קו החוף של קווינסלנד, יצאנו כל ערב לבליינד דייט חדש. בכל ערב פגשנו אנשים חדשים שאף פעם עוד לא פגשנו וכנראה שאחרי אותו ערב גם לעולם לא נפגוש. העברנו ארוחת ערב באזור מטבח השדה תוך כדי שיחה שכללה כל פעם מחדש את אותה סדרת שאלות: מאיפה אתם? לאן אתם נוסעים? איפה כבר הייתם? על מה אתם ממליצים? עד שהגיע הזמן להיפרד וללכת לישון, בד"כ באזור 9 בלילה

עולם הבליינד דייטים בפארקי הקרוונים הוא הזדמנות פז לכל מי שמחפש דייט מסוג מסוים למצוא שם את מבוקשו. אני כמובן מתכוונת לפגישה עם זוג גרמנים בגילאי ה-60, שכן נדמה שהם מהווים 50% לערך מבאי המקום. למעשה, ברחבי הפארקים באוסטרליה יש סיכוי גדול יותר שתמצאו שלטי הכוונה והסבר בגרמנית מאשר בכל שפה אחרת, למעט אנגלית כמובן. 

אז איך קובעים בליינד דייט שכזה כל לילה מחדש, אתם בטח שואלים את עצמכם? מה הסוד של שמרית וסיימון שמסייע להם להיות כל כך אטרקטיבים בשטח? התשובה היא, שהכל תלוי ביצירת המגע הראשוני עם הזוג החדש. המגע הראשוני הזה כולל חיוכים, שיחה קלילה על מזג האוויר והזמנה לבוא מאוחר יותר לקמפרוואן שלנו כדי לעבור על כל מיני רעיונות להמשך הטיול 

מדי פעם, מתעוררת מבוכה קלה, כאשר שניות ספורות לפני שהזוג מגיב להזמנה האקראית שזרקנו לכיוונם, מופיע לפתע זוג מבליינד דייט שקיימנו לפני כמה ימים בפארק קראוונים אחר. אנחנו מחליפים מילות שלום וחיוכים מבוישים עם האקסים, שואלים- אז מה עשיתם מאז שראינו אתכם לאחרונה? ומקווים שגם להם יש תוכניות לבליינד דייט אחר, בחמש דקות הקרובות אם אפשר

בתום כל אחד מאותם בליינד דייטים, גילינו כל פעם מחדש כי אנחנו נעים בכיוונים שונים בחיים (הם נוסעים לכיוון הצפון ואנחנו לכיוון דרום) ונפרדנו לשלום תוך כדי זריקת הבטחה לא ממשית- נתראה

הטוב, הרע והקמפרוון

כשהחלטנו לבחור בקמפרוון לטיול שלנו, לא הבנו כי הכנסנו את עצמנו למשחק של כוחות האור מול כוחות האופל, או במילים אחרות- שמרית וסיימון מול הקמפרוון. כמו בכל מאבק, מציבים כוחות האופל אתגרים שונים עבור הצד השני ומחכים לראות מי יצא וידו על העליונה, וכך היה גם הפעם

די מוקדם בטיול גילינו כי מיכל המים שמקושר לברז הוא הבטחה ללא כיסוי. כמות המים שנמצאת במיכל מספיקה בדיוק כדי למלא מים בסיר בשביל פסטה, לשטוף את הפסטה מהסיר והצלחות ולהשאיר אותי עומדת עם פה מלא במשחת שיניים מול זרם הולך ונעלם של מים. באותם רגעים ממש היתה מתחילה משאבת המים שמקשרת בין מיכל המים לבין הברז לזעוק בקולי קולות, תוך שהיא מתאמצת ללא כל הצלחה להזרים מים לעבר הברז, בעיקר בגלל שלא ממש נותרו עוד מים במיכל

במצב שכזה האופציות שעמדו לפנינו היו ספורות- לצאת בחושך, עם הפיג'מה, ולחפש את השיבר של המים, כדי לחבר צינור בינו לבין המכונית שלנו, או פשוט לוותר ולנסות להירדם לקול גרגור המשאבה. מיותר לציין כי סיימון ואני לא התכוונו להפסיד במאבק הזה, ולכן החלטנו לייצר אופציה שלישית 

במשך הימים שלאחר מכן, בעזרת ריכוז רב, שכללנו את כישורי ההאזנה שלנו, כך שיכולנו לדייק ולהגיע עד לאותה עשירית השנייה ממנה עדיף לסגור את ברז המים ולהתחיל לצחצח שיניים עם מים מתוך בקבוק מי שתיה

היינו גאים מאוד בעצמנו עד שכעבור שבוע גילינו, למרבה בושתנו, שיש מפסק שמכבה את המשאבה

אתגר נוסף שהציב הקמפרוון בפנינו הוא- מה עושים בלילה כשיורד גשם? אין ספק שאחד מהרעשים הנעימים ביותר הוא הרעש של גשם דופק על פח, אבל כשמתלווה לכך גם מטח טיפות בלתי פוסק על המצח, החוויה הופכת לקצת פחות מלבבת

אם היינו בבית, היינו פשוט סוגרים את החלונות וחוזרים חזרה למיטה, אבל בקמפרוון, שהוא למעשה מכונית גדולה ואטומה, לאחר מספר שעות עם חלונות סגורים, נגמר האוויר, ואז מתעוררת השאלה- מה חשוב לנו יותר: להתעורר בבוקר יבשים או להתעורר בבוקר?

עוד ארבעה ימים אנחנו והקמפרוון מפרידים כוחות, ועדיין לא ניתן להכריע מי המנצחים ומי המפסידים, אבל מי יודע- אולי עוד נסיים את המסע שלנו כידידים.

הנמלים ואנחנו- 2000 קילומטר מאוחר יותר

לפני פחות משבוע יצאנו למסע של שישה שבועות לאורכה של מדינת קווינסלנד- המדינה הכי צפונית מזרחית באוסטרליה. הטיול הזה יצא לפועל אחרי חודשים ארוכים של תכנון בהם החלטנו לשכור קמפרון (כמין בית נוסע על גלגלים) למשך רובו של הטיול, ופשוט לזרום עם זה

עכשיו, אתם בטח פוערים עיניים גדולות ושואלים את עצמכם- שמרית הולכת לזרום עם זה? התשובה לכך תבוא כנראה ברצף של פוסטים משעשעים בשבועות הקרובים

כשיוצאים לטיול ארוך צריך תמיד לבדוק מיהם השותפים שלנו לטיול. נדמה כי ישנן מספר תכונות הכרחיות לשותף מוצלח, עליהן לא מרבים לדבר, ולכן החלטתי להרחיב על כך את הדיבור עכשיו

כשאתם מגיעים למקום כמו קווינסלנד, בו מגוון סוגי היתושים המקומיים עולה על מגוון סוגי הגלידות הנמכרות במקום, אתם צריכים לשאול את עצמכם שאלה אחת- האם היתושים אוהבים את השותף שלי לטיול יותר מאשר אותי? במקרה שלנו אין ספק כי סיימון עשה את הבחירה הנכונה בעוד אני נותרתי מבלה חצי מיומי בריסוס ספריי דוחה חרקים על כל חלק מגולה ומכוסה בגופי, ואת חלקו השני של היום במריחת קרם מרגיע על גבי העקיצות החדשות שאספתי באותו היום. סיימון לעומת זאת מסתובב ברחבי יערות הגשם מוכי היתושים ללא חשש, יודע שכשאני לצידו- אין ממה לפחד באמת

דבר שני שחשוב בכל טיול, הוא למצוא שותף שמבין שכולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות כל הזמן, כמו לדוגמא- לקנות גבינות כשרות בסידני, כי אי אפשר למצוא אותן באזור בו אתם מטיילים, אבל לא לשים לב שתאריך התפוגה שלהם חל לפני יומיים. או להשאיר את המגירה עם כוסות הזכוכית בקמפרוון לא נעולה, ממש לפני שאתם מתחילים נסיעה במהירות של שמונים קמ"ש בכביש מעוקל.  או אולי להוריד חלק מהתיקרה של הקמפרוון אחרי שנכנסת לתוך חניון נמוך מדי, אחרי שאישתך אמרה לך כבר פעמיים שהקמפרוון הוא קצת הרבה הרבה יותר גבוה ממכונית הסמארט שיש לך בבית. המסקנה שנלמדת די מהר היא- שבסופו של דבר, כמות הטעויות שכל אחד מכם עושה מתאזנת, ולכן עדיף לנשום עמוק, ללמוד מהטעויות ולהמשיך קדימה

לבסוף, חשוב לוודא כי השותף שלכם לא רק יודע לבשל, אלא גם אוהב לעשות זאת, שכן אחרי יום ארוך בו שברתם שתי כוסות זכוכית, גיליתם שסתם שילמתם במטוס על משקל יתר של גבינות שפג תוקפן ותאלצו לבלות מחר חצי יום בתיקונים של גג הקמפרוון, תמיד יהיה מישהו שמוכן לבשל ארוחה חמה בעוד אתם עסוקים בריסוס נוסף של עצמכם נגד יתושים וצופים בנמלים בגודל של זית מטפסות לכם על הרכב

Happy Antday to Meeee

כשאני מסתכלת אחורה על כל ימי ההולדת שהיו לי בחיים, קשה לי באמת לזכור מה היה ביום הולדת 21 ומה היה ביום הולדת 24, אבל דבר אחד בטוח- את יום הולדת 29 העברי שלי, כנראה שלא אשכח לעולם

הכל התחיל בבילוי במלון יערות הכרמל. בין ארוחת צהריים דשנה ושחיה בבריכה, החלטתי ללכת לחדר המחשבים שבמלון ולבדוק אם קיבלתי אי-מיילים חשובים, ואכן גיליתי (למרבה הפתעתי) אי-מייל די חשוב. הוא נשלח אלי מידיד טוב שלי ששכר את הדירה שלנו בסידני למשך הזמן בו היינו בישראל. באי-מייל נכתב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאת הבית שלנו תקפו נמלים.. ושהוא רוצה עצה מה לעשות בנידון

בראשי חלפו באותו הרגע שתי מחשבות שונות- הראשונה, למה אדם בן 38 מבקש ממני עזרה בטיפול בנמלים, והשנייה- יש לי נמלים בבית!!!! מעולם לא היו לי נמלים בדירה בסידני. למעשה כבר שכנעתי את עצמי איכשהו שבסידני לנמלים יש מספיק צמחיה בחוץ ושהם לא מעוניינים בפירורי הלחם שנותרו ליד הטוסטר הפתוח במטבח

נמלה היא אחת משתי החיות השנואות והמאוסות עלי ביותר- השנייה היא כמובן הג'וק. רק המחשבה שאותן נמלים קטנות וחרוצות מסתובבות לי במטבח ועושות בלגן, הוציאה אותי משלוותי, ומצאתי את עצמי מהרהרת בנושא הרהר ושוב. זו היתה הפעם הראשונה, לערך, בה התחרטתי שהלכתי לבלות זמן מול המחשב

כשחזרנו לסידני, שמחנו לגלות שלמעט כמה נמלים שמסתתרות בתוך הקומקום, הכל בסדר גמור. כך עברה לנו השבת בנעימים והגיע יום ראשון בערב. לכבוד יום הולדתי העברי שחל בערב זה, החליט סיימון להפתיע אותי בארוחת ערב דשנה שכוללת סטייקים וירקות אפויים. הוא חתך את הירקות, תיבל את הבשר וחימם את התנור ל- 170 מעלות

חמש דקות מאוחר יותר התחלתי לשמוע סדרה של קללות מכיוון המטבח והחלטתי לבדוק במה מדובר. מדובר היה בלהק נמלים שהחל, בצורה די מוזרה, לקפץ החוצה מאזור התנור לכיוון הרצפה ומשם לעבר הארונות, הקירות, וכל מקום אחר שעולה בדעתכם

סיימון ואני לא איבדנו שנייה. מיד תקפנו את הנמלים המעופפות בשני סוגים שונים של ריסוס ובעזרת מטליות לחות התחלנו לנקות את סביבותינו. נלחמנו מעטים מול רבים (מאוד), חזקים מול חלשים, ולמען הסר ספק, זה אנחנו חלשי הלב שנלחמנו מול הנמלים האמיצות שנלחמו על נפשן, תודה לאל בצורה לא כל כך אפקטיבית

אז זה נכון שהחלטתי השנה שלא לחגוג את יום הולדתי העברי שלי קבל עם ועדה, אבל זה לא אומר שציפיתי לבלות אותו בחברתן של אלפי נמלים. מצד שני- אני שמחה לבשר על יום ההולדת הכייייייייייי טראומתי בעולם

נראה אתכם מתחרים בכך..