tag:blogger.com,1999:blog-52453765759235592022012-02-16T21:12:27.234+11:00The promised land down underIt girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.comBlogger181100tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-28492237075154943002010-08-18T10:35:00.003+10:002010-08-18T10:46:03.123+10:00תשעה ירחי לידה<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://3.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/TGss-3xeR-I/AAAAAAAAAQU/B6f9ktg7dKg/s1600/don%27t+touch.jpeg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 124px; height: 124px;" src="http://3.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/TGss-3xeR-I/AAAAAAAAAQU/B6f9ktg7dKg/s320/don%27t+touch.jpeg" border="0" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5506544428025530338" /></a><br /><div style="text-align: right;">כמעט תשעה חודשים שלמים אני סוחבת סיפורים וחוויות שקשורים לייצור קטן שמתגורר זמנית בקירבה יתרה לבלוטת השתן שלי, ומכיוון שהולך ומתקרב היום שבו הוא יחליט להופיע ולהגיד שלום החלטתי שזהו זמן מצוין לסכם את התקופה האחרונה</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">הדבר הראשון שלמדתי הוא, שבתור אישה, יש שני מצבים בחיים שבו את מקבלת תשומת לב חיובית במיוחד- כשנולדת עם גנים של דוגמנית וכשאת בהיריון- כל מי שעובר ברחוב מחייך אליך, את יכולה לדרוך לאנשים על הרגל והם יגידו סליחה וכולם כל הזמן רוצים לעזור לך להרים דברים ששוב הפלת על הרצפה</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">אין לי שמץ של ספק שברגע שהתינוק החדש יגיע לעולם כל התשומת לב החיובית הזו תיעלם כלא היתה לשמע פרצי הבכי המגיעים מכיוון העגלה</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">אני לא אחדש פה לאף אחד אם אגיד שבזמן ההיריון הבטן ההיריונית הופכת למין רכוש-ציבורי יקר ערך שכל אחד חושק לגעת בו, אבל בהחלט הופתעתי לגלות שהבטן משמשת גם לצורכי סמול-טוק ובניית קשרים עם זרים מוחלטים. תמיד חשבתי שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שעוזר לבנות שיחה הוא מזג-האוויר, אבל מסתבר שלכל אחד ואחת יש לפחות כמה סיפורים באמתחתם שקשורים בהיריון ולידה אותם הם חיכו לשתף עם אחרים במשך עשרות השנים האחרונות, כך יצא לי לשמוע ממוכר בחנות הכשרה על אישתו שהעלתה 35 קילו בהיריון (כשלפני כן היא שקלה 55 קילו!!) מתוכם יצא תינוק במשקל של יותר מ-5 קילוגרמים שלמים. סיפור אחר שמעתי מפיה של אחת מנשות העסקים הגדולות ביותר פה באוסטרליה, שדיברה על החוויה המיסטית שעברה בלידת הבת הראשונה שלה, בעודה עומדת מולי חנוטה בחליפת מנהלים. כמובן שאחד הסיפורים הטובים ביותר ששמעתי בשבועות האחרונים הוא על מישהו שנכנס לניתוח פשוט עם הרדמה, שלושה שבועות לפני התאריך שבו אישתו היתה צריכה ללדת, וכשהתעורר מצא את אביו לידו מספר לו כי בזמן שישן נולד לו בן. מסתבר שמה שהפתיע במיוחד את הבחור היה, שבאולטרסאונד נאמר להם שהם יכולים סוף סוף לצפות לבת, לאחר שני הבנים שכבר נולדו להם</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">לבסוף, אני מניחה שלמדתי כמה שיעורים חשובים בחשבון: תשעה חודשים זה איכשהו 40 שבועות, ובכל מקרה- זה הרבה מאוד זמן. אם רוצים לישון בלילה 8 שעות, צריך להשאיר מרווח של 12 שעות בערך לשינה- כי צריך להכניס לתחשיב את מספר הפעמים בלילה בהם צריך לבקר בשירותים, לשתות עוד מים ולנסות שוב להירדם. וכמובן, צריך להשאיר פי שתיים זמן להתלבש בבוקר, לא בגלל שיש שלושה בגדים שעוד עולים עלייך ביניהם את מתלבטת, אלא בגלל שהמרחק בין הידיים שלך לשרוך של הנעל התארך פי שתיים, בצורה מאוד מפתיעה, בחודשים האחרונים</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">אז כל עוד אני יושבת ומחכה לקטן שיחליט להגיע, אתם מוזמנים לשעשע אותי בסיפורים שלכם.. תכף אשוב</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-2849223707515494300?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-36829182791998247682010-04-28T11:36:00.007+10:002010-04-28T17:13:32.596+10:00<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://republiquecricket.files.wordpress.com/2008/01/tim-tam.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 384px; height: 288px;" src="http://republiquecricket.files.wordpress.com/2008/01/tim-tam.jpg" border="0" alt="" /></a><br /><div style="text-align: right;"><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;"> כבר ביום הראשון בו נחתתי באוסטרליה, לביקור, בעודי אפופת אדי ג'ט-לג, עשה לי סיימון היכרות עם תופעה חדשה ולא כל כך מוכרת במחוזותינו </div><div style="text-align: right;">The Jewish Function</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">מדובר במגוון של אירועים אליהם מוזמנת הקהילה היהודית, כל פעם על-ידי אחד או יותר מהארגונים היהודיים כאן בסידני. לעיתים מדובר בארוחת ערב עם דובר אורח, לעיתים בארוחת צהריים עסקית אליה מגיעים כולם חנוטים בעניבות וחליפות ולעיתים במסיבות שלא היו מביישות את המועדונים התל-אביביים</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">האירועים הללו מספקים מגוון הזדמנויות להכיר אנשים חדשים, ליצור קשרים עסקיים, לפגוש חברים ולפעמים פשוט להתחכך בדמויות שלא הייתם פוגשים כך סתם ברחוב, כמו פוליטיקאים בכירים או אנשי עסקים מהמדרגה הראשונה</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">כשסיימון המליץ שאלך, לבדי, לארוחת צהריים עסקית שמארח אחד מהארגונים הקהילתיים הפחות מוכרים היססתי לכמה רגעים ולבסוף החלטתי- נו, למה לא</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;"> כשהגעתי לתוך אולם הכניסה הרחב לא לקח לי זמן רב מדי להבין שלמעט שני אנשים מוכרים פחות או יותר, אני מוקפת במאות אנשים זרים. מיותר לציין, שלא הכרתי אף אחד בשולחן שבו הושיבו אותי. יכולתי כבר לדמיין בראשי איך אני הולכת להעביר את השעות הבאות בדממה מוחלטת בעודי שולחת מבטים נואשים סביב החדר בניסיון לאתר מישהו מוכר שיציל אותי משיממוני</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">כשהתיישבתי באחד הכיסאות מסביב לשולחן, הציג הגבר שישב לידי את האנשים האחרים שישבו מסביב לשולחן- כולם, למרבה הפתעתי, מנהלי המחלקות הכשרות בסידני, באחת מרשת הסופרמרקטים הגדולה ביותר באוסטרליה</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">מיד ידעתי כי לא הגעתי לכנס הזה לשווא. נשלחתי לכנס הזה בעקבות יד עליונה מכוונת כדי להוביל לשינוי מהפכני בדרך החיים של אלפי אנשים </div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;"> </div><div style="text-align: right;">כבר שנים שאני שואלת את עצמי כיצד ייתכן שמותג השוקולד האוסטרלי- טים טם, שמיוצר באוסטרליה ומשווק בישראל תחת כשרות מקומית, לא מופיע כמוצר כשר על המדפים ממש כאן באוסטרליה</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">הרי לא מדובר בבעיה כל כך מסובכת, כל מה שצריך לעשות זה פשוט לייצר עוד מהקו הכשר ולהציב אותו באזור הכשר בסופרמרקטים המקומיים.. הבנתי שהגיעה שעת הכושר להביא גאולה ליהודים.. ששומרים כשרות.. בסידני</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">לאחר שיחה ידידותית ראשונית, החלטתי להפנות את תשומת ליבם של המנהלים לחוסר הצדק הגמור של המצב הנוכחי ודנתי איתם בהשלכות החיוביות של הכנסת טים-טם כשר למדפים </div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">להפתעתי, הבטיח המנהל הבכיר לנסות ולבדוק אם דבר זה יתאפשר ולעדכן אותי בהתפתחויות</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">מיד באותו רגע אורו עיני, הבנתי כי אם אך משימתי זו תצלח, הרי שללא שום קשר לכל דבר אחר שעשיתי והשגתי כאן בשנים האחרונות, אני אצליח להשאיר אחרי מורשת כאן בארץ הקנגרו</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">תחזיקו לי אצבעות </div><div style="text-align: right;"><br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-3682918279199824768?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-70702901889008097462010-03-23T10:38:00.001+11:002010-03-23T10:42:16.747+11:00<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://www.tiltan.com/var/439/7528-tb-%D7%A4%D7%A1%D7%97-%D7%9E%D7%A6%D7%94.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 300px; height: 294px;" src="http://www.tiltan.com/var/439/7528-tb-%D7%A4%D7%A1%D7%97-%D7%9E%D7%A6%D7%94.jpg" border="0" alt="" /></a><br /><div style="text-align: right;"><div style="text-align: right;">כשהמרפסת בדירה שלנו מתחילה להתמלא בעלים שנשרו מהעצים שמסביב ורוח של סתיו מתחילה לנשב מהחלון, אז אני מנסה להזכיר לעצמי פעם נוספת: שמרית, זה לא סוכות, זה פסח בא</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">לחגוג פסח בצד השני של כדור הארץ זו חוויה מאוד משונה; את נקיון האביב שלך את עורכת ממש לפני בא החורף, הסופרמרקטים המקומיים מתחילים להתמלא במצות, שקדים טחונים וביצי פסחא וכל הקהילה היהודית, ללא שום קשר לשמירת כשרות בימי השנה הרגילים, נכנסת לאטרף של קניות </div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">ההמלצה שאותה קיבלתי כשהגעתי לכאן לראשונה היתה- קניות לפסח עושים מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שבוע וחצי לפני ערב החג. אם תחליטו להתעצל ולחכות ממש עד יום יומיים לפני, לא תצליחו למצוא מצרכים בסיסיים כגון: סוכר כשר לפסח, מלח כשר לפסח, נוזל לכביסה כשר לפסח ועוד כל מיני מוצרים אותם הצליחה מועצת הכשרות הראשית כאן בסידני להכניס לרשימה ההזויה של מה כן ומה לא כשר לפסח תש"ע</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">מצד שני, כדי ללמד זכות על כלל ישראל, אני צריכה לציין שפסח בגולה מצליח להלחיץ את הטובים</div><div style="text-align: right;"> שבבנינו ובנותינו, אף יותר מאשר פסח בארץ הקודש</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">ראשית, שני ליל-סדר, שני ליל-סדר!!!! פעמיים לבשל ארוחות ענקיות, פעמיים לעשות את הסדר כהילכתו עם כל המשפחה המורחבת. והזכרתי כבר את העובדה שיושבים פעמיים לסדר עם כל המשפחה המורחבת? אני חושבת שהדברים הללו בפני עצמם יכולים להוציא כל אדם שפוי מדעתו</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">בתור בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה, אני חייבת לציין שחג הפסח מספק לי שפע של אבחנות מרתקות לגבי אופיים של אנשים במצבי לחץ ומחסור. סיימון לדוגמא חווה את ימי חול-המועד כימי אני-רעב-כל-הזמן. לעבודה הוא יכול לקחת בעיקר מצות ועוד מצות, כך שהוא חוזר הביתה עם מבט טרוף על פניו ובפיו בקשה אחת- אוכל. מה שמפתיע אותי בעיקר הוא, איך בסופו של כל חג פסח במעמד השקילה המוכר, המשקל מראה שהנער המורעב הצליח להעלות 2-3 קילוגרמים</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">התסמונת המוכרת ביותר בקרב החברים הקרובים שלי כאן, היא תסמונת העליה-לרגל. במסגרת תסמונת זו עוזבים החברים מספר ימים לפני תחילת החג את בתיהם ונוסעים לחופשה של כמה שבועות בישראל. בצורה הזו הם מצליחים להתחמק מנקיונות לפני החג, קניות מטורפות ובישולים בלתי נדלים. נראה, עם זאת, שתסמונת זו מובילה לבילוי זמן רב יותר עם המשפחה הקרובה, אם כי לפחות מדובר בליל-סדר אחד ולא בשניים</div><div style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;">אז לקראת סיום, אני רוצה לאחל פסח שמח וכשר לכל החברים בסידני, בישראל ולחברים מסידני שנסעו לישראל והשאירו אותי פה לבד, בחושך עם מצה מצופה שוקולד</div><div><br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-7070290188900809746?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-69495600140953054572009-11-03T09:25:00.003+11:002009-11-03T09:31:33.056+11:00?אוסטרליה, זה טוב ליהודים<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://images.clipartof.com/small/32218-Clipart-Illustration-Of-A-Heart-Shaped-Australian-Flag-With-Union-Flag-Commonwealth-Star-And-The-Southern-Cross-Constellation-On-A-White-Background.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 450px; height: 403px;" src="http://images.clipartof.com/small/32218-Clipart-Illustration-Of-A-Heart-Shaped-Australian-Flag-With-Union-Flag-Commonwealth-Star-And-The-Southern-Cross-Constellation-On-A-White-Background.jpg" border="0" alt="" /></a><br /><br /><br /><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">החיים באוסטרליה מספקים לי חוויה מאוד מיוחדת שכמוה עוד לא חוויתי בארץ. בניגוד לישראלים שכל היום מתלוננים- על הממשלה, על התור לקופת החולים, על מצב השוק, על הירקן היקרן, על ביטוח לאומי ועל העלאת דמי הביטוח לרכבים דו גלגליים, האוסטרלים פשוט אוהבים את אוסטרליה</span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">המצב הוא מצחיק כל כך, עד כי חלק גדול מהאנשים פה לא מחבבים בכלל את האופוזיציה שכל הזמן אומרת שהממשלה לא צודקת, בהחלטות אותן היא מקבלת. מה פתאום?! הם אוהבים את הממשלה</span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">מצד שני, איך אפשר לא לאהוב את אוסטרליה? מלבד הנופים המדהימים מדובר כאן במעצמה כלכלית. זו כמעט המדינה היחידה שהמשבר הכללי פסח עליה. מדינה שבה גם בתקופות הכי קשות אחוז האבטלה לא עולה על אחוז האבטלה שקיים במדינת ישראל בתקופות הכי טובות. מדינה שבה בפרלמנט מתווכחת האופוזיציה עם הממשלה איך היא צריכה לפזר את המיליארדים של דולרים שהוקצו לתחום החינוך</span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">למעט כמה מחבלים פוטנציאלים, שנתפסים כמובן, אוסטרליה היא מדינה ללא אויבים. רוב הצבא שלה נמצא באפגניסטן או באמצע האוקיאנוס, שם עסוק חיל הים שלהם בלהציל כל מיני ספינות מהגרים שנכנסו למצוקה בלב ים. שאלו יהיו הצרות שלנו</span><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;"><o:p></o:p></span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">נדמה כאילו כל מדינות העולם אוהבות את האוסטרלים, בין אם זה בגלל המבטא החמוד שלהם, הקגנרו והקואלה או העיניים הכחולות בשילוב גוף שזוף שנובע משנים רבות של בילוי בחוף הים בתוספת חור גדול באוזון שמזרז את העניינים</span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">לסיכום העניין.. חבר'ה, אני עדיין חוזרת הביתה לישראל. למעשה, גם לכם אין ממש סיבה להגיע לכאן למגורים קבועים, אלא אם כן אתם חובבי רוגבי, קריקט ושאר מרעין בישין, חושבים שאין לקניון סיבה להישאר פתוח אחרי שש בערב ואוהבים לבלות את הזמן שלכם בבכי תמרורים על החוסר בגבינות כשרות מקומיות</span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">אך האם כל זה אומר שאוסטרליה, למרות הכל, היא לא כל-כך מושלמת? לא. אוסטרליה מושלמת, זה אנחנו הישראלים שעדיין נמצא על מה להתלונן איפה שלא ישימו אותנו בעולם</span><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;"><o:p></o:p></span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:medium;">אז אם כך, למה לא ישראל?! </span><o:p></o:p></span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-6949560014095305457?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-15081569508358751472009-08-11T15:30:00.003+10:002009-08-12T15:06:20.244+10:00שוב נוסעים במעגלים...<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SoECmQjcANI/AAAAAAAAALY/-jMuKdBjXGw/s1600-h/pic+for++canberra.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 320px; height: 240px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SoECmQjcANI/AAAAAAAAALY/-jMuKdBjXGw/s320/pic+for++canberra.jpg" border="0" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5368575087104229586" /></a><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;"><br /></span><div style="direction: rtl;"><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="line-height: 115%;font-family:"Arial","sans-serif";mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-mso-bidi-theme-font:minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;">לפני כשנה, כשסיפרתי למשפחה וחברים שאני וסיימון הולכים לנסוע ליומיים לעיר הבירה- קנברה- די נדהמתי מכמות הפרצופים העקומים שקיבלתי. השאלה שחזרה על עצמה מספר הפעמים הרב ביותר היתה- יומיים?? מה תעשו בקנברה יומיים?? בחששות כבדים התחלנו אז נסיעה של 4 שעות לעבר הלא נודע, אך כעבור יומיים מלאי פעילות הבנו כי האוסטרלים פשוט לא יודעים מה הם מפסידים. זו הסיבה ששמחתי כי חברתי דנה הזמינה אותי להצטרף אליה למסע לעיר הבירה</span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="line-height: 115%;font-family:"Arial","sans-serif";mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-mso-bidi-theme-font:minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;">באיזו עיר אחרת באוסטרליה היה מציע לכם עובד במוזיאון טרמפ לתחנת האוטובוסים המרכזית, כשכל מה שביקשתם היו רק הוראות הגעה? באיזו עיר אחרת באוסטרליה הייתם יכולים לקבל 10 דקות שיחה אישית עם השגריר הבלגי ולדון איתו בנושאי גולף, ישראל והתוכניות שלו לעתיד, כשהסיבה שהגעתם אליו מלכתחילה היתה שהוא יהיה עד לחתימה שלכם על מסמך? באיזו עיר אחרת באוסטרליה הייתם יכולים לפתח שיחה עם שומר מאורי (תושב ילידי של ניו-זילנד) בפתח השגרירות הישראלית ולהוציא ממנו פרטים לגבי גודל השגרירות, תדירות השמירה מחוץ לבניין ומספר האיומים שקיבלה השגרירות מאז שנוסדה, כשבעצם רק עברתם ליד השגרירות בדרככם לתחנה הבאה? התשובה היא- רק בקנברה. בעיקר בגלל העובדה שבשום עיר אחרת באוסטרליה אין שגרירויות, אבל גם בגלל שבשום עיר אחרת באוסטרליה לא תמצאו כאלו אנשים שמציינים את הביקור של דנה ושלי בתור השיא של השבוע האחרון שלהם</span><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;"><o:p></o:p></span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="line-height: 115%;font-family:"Arial","sans-serif";mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-mso-bidi-theme-font:minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;">העובדה שמדובר בעיר שקטה, על גבול עיר רפאים, מובילה לכך שנותני השירות המקומיים מקדישים לכם בממוצע זמן רב יותר ויחס טוב יותר. כשהתקשרנו למוקד האוטובוסים המקומי, קיבלנו מענה כל כך מהיר ששכחנו מה בדיוק רצינו לשאול והיינו צריכים להתקשר פעם נוספת. נהג המונית שלנו נסע 10 קמ"ש פחות מהממוצע, כנראה כי הוא נהנה מהשיחה הערה שהתעוררה בין שלושתנו במהלך הנסיעה ופחד כי היא תסתיים מוקדם מהראוי לה. אפילו נהג האוטובוס בנסיעה חזור לסידני סיפר לנו מעט לפני שעלינו לאוטובוס, בעוד שמשתרך לו תור ארוך אחרינו, שהוא עובד קשה מדי ומשלמים לו פחות מדי</span><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;"><o:p></o:p></span></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="line-height: 115%;font-family:"Arial","sans-serif";mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font: minor-latin;mso-hansi-font-family:Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-mso-bidi-theme-font:minor-bidifont-family:Arial;"><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;">זהו רק קצה הקרחון של החוויות שעברנו אני ודנה בשבוע שעבר בקנברה, ועל כן אני ממליצה לכל מי שחשקה נפשו בחופשה חווייתית באמת , להגיע לקנברה לפחות ליומיים.. אולי אפילו שלושה </span><o:p></o:p></span></p></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-1508156950835875147?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-37510461155250536072009-05-27T20:09:00.002+10:002009-05-27T20:21:32.874+10:00Breaking up is never easy<p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: justify; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family: arial;">כל ערב, מעט לפני שנפלה עלינו החשכה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות: הראשונה- לחפש פארק קרוואנים מסודר בו נוכל למצוא מקלחות ושירותים, מטבח ולפעמים אפילו בריכה, והשניה- לעצור לצד הדרך, בחשכה, באמצע שום מקום, ולקוות שעד הבוקר אף אחד לא ינסה לפרוץ לנו לקמפרוואן. באופן די מפתיע, בחרנו כל ערב מחדש באופציה הראשונה</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: justify; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family: arial;">במשך שלושת השבועות בהם שהינו בפארקי קרוואנים שונים לאורך קו החוף של קווינסלנד, יצאנו כל ערב לבליינד דייט חדש. בכל ערב פגשנו אנשים חדשים שאף פעם עוד לא פגשנו וכנראה שאחרי אותו ערב גם לעולם לא נפגוש. העברנו ארוחת ערב באזור מטבח השדה תוך כדי שיחה שכללה כל פעם מחדש את אותה סדרת שאלות: מאיפה אתם? לאן אתם נוסעים? איפה כבר הייתם? על מה אתם ממליצים? עד שהגיע הזמן להיפרד וללכת לישון, בד"כ באזור 9 בלילה</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: justify; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family: arial;">עולם הבליינד דייטים בפארקי הקרוונים הוא הזדמנות פז לכל מי שמחפש דייט מסוג מסוים למצוא שם את מבוקשו. אני כמובן מתכוונת לפגישה עם זוג גרמנים בגילאי ה-60, שכן נדמה שהם מהווים 50% לערך מבאי המקום. למעשה, ברחבי הפארקים באוסטרליה יש סיכוי גדול יותר שתמצאו שלטי הכוונה והסבר בגרמנית מאשר בכל שפה אחרת, למעט אנגלית כמובן. </span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: justify; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family: arial;">אז איך קובעים בליינד דייט שכזה כל לילה מחדש, אתם בטח שואלים את עצמכם? מה הסוד של שמרית וסיימון שמסייע להם להיות כל כך אטרקטיבים בשטח? התשובה היא, שהכל תלוי ביצירת המגע הראשוני עם הזוג החדש. המגע הראשוני הזה כולל חיוכים, שיחה קלילה על מזג האוויר והזמנה לבוא מאוחר יותר לקמפרוואן שלנו כדי לעבור על כל מיני רעיונות להמשך הטיול </span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: justify; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family: arial;">מדי פעם, מתעוררת מבוכה קלה, כאשר שניות ספורות לפני שהזוג מגיב להזמנה האקראית שזרקנו לכיוונם, מופיע לפתע זוג מבליינד דייט שקיימנו לפני כמה ימים בפארק קראוונים אחר. אנחנו מחליפים מילות שלום וחיוכים מבוישים עם האקסים, שואלים- אז מה עשיתם מאז שראינו אתכם לאחרונה? ומקווים שגם להם יש תוכניות לבליינד דייט אחר, בחמש דקות הקרובות אם אפשר</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: justify; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family: arial;">בתום כל אחד מאותם בליינד דייטים, גילינו כל פעם מחדש כי אנחנו נעים בכיוונים שונים בחיים (הם נוסעים לכיוון הצפון ואנחנו לכיוון דרום) ונפרדנו לשלום תוך כדי זריקת הבטחה לא ממשית- נתראה</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-3751046115525053607?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-14016959676000420312009-05-24T20:03:00.002+10:002009-05-24T20:07:33.190+10:00הטוב, הרע והקמפרוון<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://modculture.typepad.com/.a/6a00d83451cbb069e20111685ad0ab970c-800wi"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 300px; height: 207px;" src="http://modculture.typepad.com/.a/6a00d83451cbb069e20111685ad0ab970c-800wi" border="0" alt="" /></a><br /><p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">כשהחלטנו לבחור בקמפרוון לטיול שלנו, לא הבנו כי הכנסנו את עצמנו למשחק של כוחות האור מול כוחות האופל, או במילים אחרות- שמרית וסיימון מול הקמפרוון. כמו בכל מאבק, מציבים כוחות האופל אתגרים שונים עבור הצד השני ומחכים לראות מי יצא וידו על העליונה, וכך היה גם הפעם</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">די מוקדם בטיול גילינו כי מיכל המים שמקושר לברז הוא הבטחה ללא כיסוי. כמות המים שנמצאת במיכל מספיקה בדיוק כדי למלא מים בסיר בשביל פסטה, לשטוף את הפסטה מהסיר והצלחות ולהשאיר אותי עומדת עם פה מלא במשחת שיניים מול זרם הולך ונעלם של מים. באותם רגעים ממש היתה מתחילה משאבת המים שמקשרת בין מיכל המים לבין הברז לזעוק בקולי קולות, תוך שהיא מתאמצת ללא כל הצלחה להזרים מים לעבר הברז, בעיקר בגלל שלא ממש נותרו עוד מים במיכל</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">במצב שכזה האופציות שעמדו לפנינו היו ספורות- לצאת בחושך, עם הפיג'מה, ולחפש את השיבר של המים, כדי לחבר צינור בינו לבין המכונית שלנו, או פשוט לוותר ולנסות להירדם לקול גרגור המשאבה. מיותר לציין כי סיימון ואני לא התכוונו להפסיד במאבק הזה, ולכן החלטנו לייצר אופציה שלישית </span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">במשך הימים שלאחר מכן, בעזרת ריכוז רב, שכללנו את כישורי ההאזנה שלנו, כך שיכולנו לדייק ולהגיע עד לאותה עשירית השנייה ממנה עדיף לסגור את ברז המים ולהתחיל לצחצח שיניים עם מים מתוך בקבוק מי שתיה</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">היינו גאים מאוד בעצמנו עד שכעבור שבוע גילינו, למרבה בושתנו, שיש מפסק שמכבה את המשאבה</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">אתגר נוסף שהציב הקמפרוון בפנינו הוא- מה עושים בלילה כשיורד גשם? אין ספק שאחד מהרעשים הנעימים ביותר הוא הרעש של גשם דופק על פח, אבל כשמתלווה לכך גם מטח טיפות בלתי פוסק על המצח, החוויה הופכת לקצת פחות מלבבת</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">אם היינו בבית, היינו פשוט סוגרים את החלונות וחוזרים חזרה למיטה, אבל בקמפרוון, שהוא למעשה מכונית גדולה ואטומה, לאחר מספר שעות עם חלונות סגורים, נגמר האוויר, ואז מתעוררת השאלה- מה חשוב לנו יותר: להתעורר בבוקר יבשים או להתעורר בבוקר?</span></p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman"><span class="Apple-style-span" style="font-family:arial;">עוד ארבעה ימים אנחנו והקמפרוון מפרידים כוחות, ועדיין לא ניתן להכריע מי המנצחים ומי המפסידים, אבל מי יודע- אולי עוד נסיים את המסע שלנו כידידים.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-1401695967600042031?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-49434603456988253382009-05-10T18:25:00.002+10:002009-05-10T18:27:33.373+10:00 הנמלים ואנחנו- 2000 קילומטר מאוחר יותר<p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman">לפני פחות משבוע יצאנו למסע של שישה שבועות לאורכה של מדינת קווינסלנד- המדינה הכי צפונית מזרחית באוסטרליה. הטיול הזה יצא לפועל אחרי חודשים ארוכים של תכנון בהם החלטנו לשכור קמפרון (כמין בית נוסע על גלגלים) למשך רובו של הטיול, ופשוט לזרום עם זה</p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman">עכשיו, אתם בטח פוערים עיניים גדולות ושואלים את עצמכם- שמרית הולכת לזרום עם זה? התשובה לכך תבוא כנראה ברצף של פוסטים משעשעים בשבועות הקרובים</p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman">כשיוצאים לטיול ארוך צריך תמיד לבדוק מיהם השותפים שלנו לטיול. נדמה כי ישנן מספר תכונות הכרחיות לשותף מוצלח, עליהן לא מרבים לדבר, ולכן החלטתי להרחיב על כך את הדיבור עכשיו</p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman">כשאתם מגיעים למקום כמו קווינסלנד, בו מגוון סוגי היתושים המקומיים עולה על מגוון סוגי הגלידות הנמכרות במקום, אתם צריכים לשאול את עצמכם שאלה אחת- האם היתושים אוהבים את השותף שלי לטיול יותר מאשר אותי? במקרה שלנו אין ספק כי סיימון עשה את הבחירה הנכונה בעוד אני נותרתי מבלה חצי מיומי בריסוס ספריי דוחה חרקים על כל חלק מגולה ומכוסה בגופי, ואת חלקו השני של היום במריחת קרם מרגיע על גבי העקיצות החדשות שאספתי באותו היום. סיימון לעומת זאת מסתובב ברחבי יערות הגשם מוכי היתושים ללא חשש, יודע שכשאני לצידו- אין ממה לפחד באמת</p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman">דבר שני שחשוב בכל טיול, הוא למצוא שותף שמבין שכולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות כל הזמן, כמו לדוגמא- לקנות גבינות כשרות בסידני, כי אי אפשר למצוא אותן באזור בו אתם מטיילים, אבל לא לשים לב שתאריך התפוגה שלהם חל לפני יומיים. או להשאיר את המגירה עם כוסות הזכוכית בקמפרוון לא נעולה, ממש לפני שאתם מתחילים נסיעה במהירות של שמונים קמ"ש בכביש מעוקל. או אולי להוריד חלק מהתיקרה של הקמפרוון אחרי שנכנסת לתוך חניון נמוך מדי, אחרי שאישתך אמרה לך כבר פעמיים שהקמפרוון הוא קצת הרבה הרבה יותר גבוה ממכונית הסמארט שיש לך בבית. המסקנה שנלמדת די מהר היא- שבסופו של דבר, כמות הטעויות שכל אחד מכם עושה מתאזנת, ולכן עדיף לנשום עמוק, ללמוד מהטעויות ולהמשיך קדימה</p> <p dir="rtl" style="margin: 0.0px 0.0px 6.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px Times New Roman">לבסוף, חשוב לוודא כי השותף שלכם לא רק יודע לבשל, אלא גם אוהב לעשות זאת, שכן אחרי יום ארוך בו שברתם שתי כוסות זכוכית, גיליתם שסתם שילמתם במטוס על משקל יתר של גבינות שפג תוקפן ותאלצו לבלות מחר חצי יום בתיקונים של גג הקמפרוון, תמיד יהיה מישהו שמוכן לבשל ארוחה חמה בעוד אתם עסוקים בריסוס נוסף של עצמכם נגד יתושים וצופים בנמלים בגודל של זית מטפסות לכם על הרכב</p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-4943460345698825338?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-16098872501025780022009-05-03T19:11:00.004+10:002009-05-03T19:18:00.195+10:00Happy Antday to Meeee<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://farm4.static.flickr.com/3198/2608013917_44bac36a4b.jpg?v=0"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 500px; height: 375px;" src="http://farm4.static.flickr.com/3198/2608013917_44bac36a4b.jpg?v=0" border="0" alt="" /></a><br /><br /><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">כשאני מסתכלת אחורה על כל ימי ההולדת שהיו לי בחיים, קשה לי באמת לזכור מה היה ביום הולדת 21 ומה היה ביום הולדת 24, אבל דבר אחד בטוח- את יום הולדת 29 העברי שלי, כנראה שלא אשכח לעולם<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">הכל התחיל בבילוי במלון יערות הכרמל. בין ארוחת צהריים דשנה ושחיה בבריכה, החלטתי ללכת לחדר המחשבים שבמלון ולבדוק אם קיבלתי אי-מיילים חשובים, ואכן גיליתי (למרבה הפתעתי) אי-מייל די חשוב. הוא נשלח אלי מידיד טוב שלי ששכר את הדירה שלנו בסידני למשך הזמן בו היינו בישראל. באי-מייל נכתב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאת הבית שלנו תקפו נמלים.. ושהוא רוצה עצה מה לעשות בנידון<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">בראשי חלפו באותו הרגע שתי מחשבות שונות- הראשונה, למה אדם בן 38 מבקש ממני עזרה בטיפול בנמלים, והשנייה- יש לי נמלים בבית!!!! מעולם לא היו לי נמלים בדירה בסידני. למעשה כבר שכנעתי את עצמי איכשהו שבסידני לנמלים יש מספיק צמחיה בחוץ ושהם לא מעוניינים בפירורי הלחם שנותרו ליד הטוסטר הפתוח במטבח<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">נמלה היא אחת משתי החיות השנואות והמאוסות עלי ביותר- השנייה היא כמובן הג'וק. רק המחשבה שאותן נמלים קטנות וחרוצות מסתובבות לי במטבח ועושות בלגן, הוציאה אותי משלוותי, ומצאתי את עצמי מהרהרת בנושא הרהר ושוב. זו היתה הפעם הראשונה, לערך, בה התחרטתי שהלכתי לבלות זמן מול המחשב<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">כשחזרנו לסידני, שמחנו לגלות שלמעט כמה נמלים שמסתתרות בתוך הקומקום, הכל בסדר גמור. כך עברה לנו השבת בנעימים והגיע יום ראשון בערב. לכבוד יום הולדתי העברי שחל בערב זה, החליט סיימון להפתיע אותי בארוחת ערב דשנה שכוללת סטייקים וירקות אפויים. הוא חתך את הירקות, תיבל את הבשר וחימם את התנור ל- 170 מעלות<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">חמש דקות מאוחר יותר התחלתי לשמוע סדרה של קללות מכיוון המטבח והחלטתי לבדוק במה מדובר. מדובר היה בלהק נמלים שהחל, בצורה די מוזרה, לקפץ החוצה מאזור התנור לכיוון הרצפה ומשם לעבר הארונות, הקירות, וכל מקום אחר שעולה בדעתכם<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">סיימון ואני לא איבדנו שנייה. מיד תקפנו את הנמלים המעופפות בשני סוגים שונים של ריסוס ובעזרת מטליות לחות התחלנו לנקות את סביבותינו. נלחמנו מעטים מול רבים (מאוד), חזקים מול חלשים, ולמען הסר ספק, זה אנחנו חלשי הלב שנלחמנו מול הנמלים האמיצות שנלחמו על נפשן, תודה לאל בצורה לא כל כך אפקטיבית<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">אז זה נכון שהחלטתי השנה שלא לחגוג את יום הולדתי העברי שלי קבל עם ועדה, אבל זה לא אומר שציפיתי לבלות אותו בחברתן של אלפי נמלים. מצד שני- אני שמחה לבשר על יום ההולדת הכייייייייייי טראומתי בעולם<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">נראה אתכם מתחרים בכך..<o:p></o:p></span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-1609887250102578002?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-6282821922139489322009-04-08T17:46:00.004+10:002009-04-08T17:52:57.706+10:00החתיכה החסרה<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SdxXaS7FOeI/AAAAAAAAAI8/xUCzOrbmEx4/s1600-h/%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%94+%D7%94%D7%97%D7%A1%D7%A8%D7%94.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;width: 77px; height: 58px;" src="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SdxXaS7FOeI/AAAAAAAAAI8/xUCzOrbmEx4/s320/%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%94+%D7%94%D7%97%D7%A1%D7%A8%D7%94.jpg" border="0" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5322224968912943586" /></a><br /><span class="Apple-style-span" style=" white-space: pre-wrap;font-family:'lucida grande';font-size:13px;"><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span class="Apple-style-span" style="font-family:Arial;"></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">אתמול בבוקר, לאחר זמן רב שלא היינו פה, נחתנו לקול מחיאות כפיים רמות של הנוסעים בנמל התעופה בן גוריון. גם ההורים שלי שמחו מאוד לקראת בואנו, במיוחד עקב כך שכבר שנים רבות לא הייתי בבית בערב בו נערכת בדיקת החמץ המסורתית</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">אך מה שהתחיל כבדיקת חמץ רגילה נהפך עד מהרה לסיוט הכי גרוע של כל אישה ואם בישראל. כמו בכל סרט מתח, גורמים רבים הובילו לכך שהערב התחיל במשחק מחבואים ונגמר במשחק יצירה</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">הכל התחיל כאשר אבי התעקש כי אני וסיימון נחביא את 10 חתיכות הפיתה העטופות ברחבי הבית, בהתאם למסורת הקיימת במשפחות רבות כי הצעירים ביותר הם אלו המחביאים את החמץ</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">זה היה יכול רעיון טוב אלמלא אני וסיימון לא היינו נתונים באותם רגעים ממש במצב מתקדם של ג'ט לג. כדי להבהיר את העניין, דמיינו לעצמכם שקמתם יום אחד בבוקר ולא הלכתם לישון למשך 43 שעות, למעט תנומות קצרות בעוד אתם טסים לאורך חצי עולם. באותה שעה בה נערכה בדיקת החמץ בבית הורי בקרית אתא, השעה בסידני הייתה בערך 2 לפנות בוקר ביום שלמחרת, וכך בדיוק הרגשנו שנינו</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">לקחתי את השקית עם חתיכות הפיתה מאבא שלי, והתחלתי להסתובב בין החדרים השונים בבית. 7 דקות מאוחר יותר- סיימון, אני ואבא שלי התחלנו לחפש לאור נרות את החתיכות המסתתרות, ואכן אחת לאחר השנייה הצטרפו החתיכות לשקית שאוחז אבי. לאחר שסרקנו את כל הבית ספרנו עם חיוך גדול את כל החתיכות שבשקית, אך גילינו למרבה הצער, כי רחמנא ליצלן, חתיכה אחת חסרה</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">עיניים מלאות שאלה הופנו אלי עם התהייה הברורה- איפה החבאת את החתיכה החסרה? לי לא היה מושג. למעשה, בקושי זכרתי איפה החבאתי את 9 החתיכות האחרות. כמו כל בוגרת אחרת של מועדון דיבייט, התעקשתי כי למעשה היו רק 9 חתיכות, וזוהי הסיבה שאנחנו לא מוצאים את החתיכה העשירית </span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">סיימון ואבא שלי לא ממש התלהבו מהטיעונים הלא כל-כך מבוססים שלי והתחילו בחיפוש קדחתני מאחורי ערמות ספרים ומתחת לבלטות, עד אשר החלטתי לעצור אותם ולהציע רעיון מהפכני- מכיוון שמדובר בפיתה- למה שלא ננסה להרכיב יחד את כל החתיכות שמצאנו ונחפש אם אכן הן משלימות יחד פיתה או שלפני כמה דקות הצלחתי להרוס את רצף הניקיונות של אמא שלי ולהחביא חמץ במקום מושלם אותו אני לא זוכרת ואף אחד אחר לא מצליח למצוא</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">כמו ילדים קטנים המרכיבים פאזל, ישבנו שלושתנו מול חלקי פיתה מתפוררים וניסינו לפתור את החידה- האם אבא שלי לא יודע לספור או שמא המוח שלי הלך לישון כמה שעות לפני שנכנסתי למיטה. מספר דקות מאוחר יותר הצלחנו להגיע למסקנה כי ב- 97% ודאות, אכן היו רק 9 חתיכות. נדמה לי שחלק ממה שהוביל אותנו למסקנה זו הוא הרצון לא לגרום לאמא שלי התקף לב בערב פסח</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri;mso-ascii-theme-font:minor-latin;mso-hansi-font-family: Calibri;mso-hansi-theme-font:minor-latin;mso-bidi-mso-bidi-theme-font: minor-bidifont-family:Arial;">בנימה הזו אני רוצה לאחל לכולכם חג פסח כשר ושמח... והמון בריאות</span></p></span><p></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-628282192213948932?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-59215169909557421692009-02-17T15:12:00.003+11:002009-02-17T16:47:27.473+11:00הקופסא השחורה<a href="http://2.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SZo6g8_uV4I/AAAAAAAAAIA/-NjJSWpFZIE/s1600-h/kangaroo.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5303615848985810818" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 124px; CURSOR: hand; HEIGHT: 124px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SZo6g8_uV4I/AAAAAAAAAIA/-NjJSWpFZIE/s320/kangaroo.jpg" border="0" /></a><br /><div align="right">לפני כחודש החליט סיימון להפתיע אותי במתנת טרום טרום טרום יום-הולדת (אל תדאגו, לא שכחתם לאחל לי מזל-טוב) וקנה לי מתאם טלוויזיה למחשב, כך שאוכל לצפות בכל ערוצי הטלוויזיה האוסטרלית תוך כדי שאני משחקת פריסל על המחשב<br />למי שלא מבין, מדובר במחווה הגדולה ביותר שהביע אי פעם איש כלפי אשתו, לפחות לפי תפיסתו של סיימון שרואה את הטלוויזיה כמכשיר לבזבוז זמן ואותי- כמכורה ללא שום תקנה </div><br /><div align="right"><br />בתוך כשבועיים, הפכתי ללוח הזמנים המעודכן של כל ערוצי הטלוויזיה המקומיים, והצלחתי לגלות כי המקבילה של צביקה הדר ב"כוכב נולד" הוא בחור יפיפה הנשוי לנועה תשבי בשם אנדרו ג'י, אך המקבילה של צביקה הדר ב"נולד לרקוד" הוא רקדן חסר רחמים בשם ג'ייסון קולמן. המסקנה שלי היתה אחת- אתה לא צריך להיות יפה או מוכשר כדי להנחות סידרת ריאליטי בישראל, אבל כדאי שתהיה צביקה הדר</div><br /><div align="right"><br />אם היה נוחת היום חייזר בסידני ומחליט לצפות בטלוויזיה כדי להסיק ממה שהוא רואה על הרכב האוכלוסייה המקומית, סביר להניח שהוא היה מנחש כי 50% מתושבי המקום עובדים במשטרה ו-50% האחרים הם פושעים. הפעילויות האהובות על האוסטרלים הם ספורט, בישול, וקנייה של מוצרים חסרי תכלית תמורת 49.99$ ולמשך השעה הקרובה מצורף גם משחיז ציפורניים יוקרתי המוערך בשווי של 89.99$ חינם!! לא כולל דמי משלוח</div><br /><div align="right"><br />כמות הדברים שלמדתי מהטלוויזיה האוסטרלית בחודש האחרון היא עצומה; באוסטרליה נמצא האחוז הגבוה ביותר של אנשים עם משקל יתר, אבל את אותם אנשים ניתן לראות בטלוויזיה רק בגרסא האוסטרלית של "יורדים בגדול". אוסטרליה נמצאת במקום הראשון בעולם בכמות המהגרים שמגיעים אליה, אך קשה למצוא בסדרות הטלוויזיה אנשים שמדברים במבטא לא אוסטרלי, אלא אם כן מדובר בסדרות שעוסקות בכנופיות הפשע ברחבי אוסטרליה</div><br /><div align="right"><br />מצד שני, המבטא האוסטרלי שלי משתפר עקב צפייה עקבית וממושכת בתוכניות הללו, כך שהאם זה באמת כל-כך נורא שאין ייצוג הולם למיעוטים בטלוויזיה האוסטרלית?</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-5921516990955742169?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-8303839654952817962008-12-24T15:15:00.002+11:002008-12-24T15:19:04.295+11:00בימים ההם בזמן הזה<a href="http://4.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SVG4BIdo3zI/AAAAAAAAAH4/ii6NdsUtBbw/s1600-h/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%94.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5283206167473479474" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 147px; CURSOR: hand; HEIGHT: 118px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SVG4BIdo3zI/AAAAAAAAAH4/ii6NdsUtBbw/s320/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%94.jpg" border="0" /></a><br /><div align="right">אין ספק שאחד מהלקחים הגדולים שניתן ללמוד מחג החנוכה הוא- לא להתפתות לסופגנייה השלישית שמוצעת לך באותו הערב- לקח שכמעט אף אחד מאיתנו לא מצליח ללמוד לרוע המזל. לעומת זאת, נראה לי שמי שהתפתה לאכול בערב אחד כחמש סופגניות או יותר, לא ישכח במהרה את הטראומה, שתרדוף אותו גם בשנים הבאות; חלומות שיופיעו כמה שבועות לפני פרוש החג ובו סופגניות מרחפות בחלל וקוראות: "טרוף אותי עכשיו", או תחושת בחילה קלה שעולה כשמתקרבים לדוכן של רולדין. אני לא אתפלא אם יום אחד כשאלך לי לתומי בקניון בתל אביב, יקפוץ אדם שכזה, אחוז שיגעון, על אחד הדוכנים וימוטט אותו תחתיו כליל</div><br /><div align="right"><br />המשפט "בימים ההם בזמן הזה" מייצג עבורי (בין השאר) את הטראומות שעברו האנשים בעברם וחוזרות ומרחפות מעליהם בסיטואציות דומות בזמן הזה, ולהלן סיפור שידגים למה אני מתכוונת</div><br /><div align="right"><br />הסיפור מתחיל למעשה לפני יותר משלוש שנים, כאשר קיבלנו סוף סוף את התמונות מחתונתו של אחי רועי ואשתו יעל, ולמרבה הצער (במיוחד של סבתי) גילינו, כי הצלמים לא ממש קלטו שהיא חלק מהמשפחה ולכן בסופו של יום נאלצה הסבתא להסתפק בתמונה אחת בלבד בכל אלבום החתונה. מכיוון שסבתי המשיכה להזכיר מקרה זה מפעם לפעם כשאלבומי החתונה של אחי היו נפתחים, הבנתי כי טראומה זו מהווה עבורה אירוע מכונן שעלול לגרום לבעיות מאוחר יותר לאורך הדרך</div><br /><div align="right"><br />זו למעשה הסיבה שבפתח יום החתונה שלי, למרות היותי נרגשת ולחוצה, לא שכחתי להדגיש חזור והדגש לצלמים שסבתא צריכה להימצא במספר מכובד של תמונות. אך נדמה כי במקרים כדוגמת אלו, אין הרבה שיכול האדם לעשות מלבד להכין את עצמו להתנהגות ביזארית במקצת של הנידון דידן. סבתא שניסתה להוכיח כנראה את טענתי הנ"ל, החליטה כבר מוקדם באותו הערב לבקש (יותר נכון לדרוש) מהצלמים להיכנס לכל תמונה אפשרית. כך ניתן למצוא באלבום החתונה תמונה שלי עם ההורים שלי.. וסבתא, תמונה של ההורים שלי.. וסבתא, תמונה שלי עם אחי.. וסבתא, תמונה שלי עם כל הבני-דודים.. וסבתא. סבתא שרצתה לוודא מעבר לכל ספק סביר שמקומה לא יפקד בקרב מצולמי החתונה, עשתה את דרכה (בעיקר בעזרת מרפקים) אל מרכז המעגל, במהלך הריקודים, דחפה הצידה את החברות שלי ופצחה עימי בריקוד סוער בעוד היא לוחשת באוזני "חברה שלי שכנעה אותי לבוא לרקוד איתך, כדי שתהיה לי תמונה באלבום של החתונה רוקדת איתך". לא נותר לי אלא לחייך לעבר המצלמה ו-5 שניות לאחר מכן סבתא עזבה את ידיי ונעלמה כלעומת שבאה</div><br /><div align="right"><br />אז אילו סיפורים של "בימים ההם בזמן הזה" אתם מכירים?.. אני יוצאת במבצע חנוכה מיוחד ומבטיחה לספר עוד סיפור כזה, אם שלושה מכם יספרו סיפורים שלהם :)</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-830383965495281796?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-46269736865714530632008-12-03T17:23:00.002+11:002008-12-03T17:35:14.441+11:00בעל חיל מי ימצא<a href="http://2.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/STYm9yjeZwI/AAAAAAAAAHw/XDs5IpfoX_U/s1600-h/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%A8.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5275446856495556354" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/STYm9yjeZwI/AAAAAAAAAHw/XDs5IpfoX_U/s320/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%A8.jpg" border="0" /></a><br /><div align="right"><br />אחד מהזיכרונות החזקים ביותר שלי בעת ביקור בביתה של חברה שהתחתנה בגיל 19- הוא המקרר</div><br /><div align="right"><br />מצאתי את עצמי עומדת מלאת התרגשות מול אותו מקרר עמוס כל טוב וחושבת לעצמי כי בזאת מתמצה האושר הגלום שבבגרות; היכולת שלנו לבחור מה יהיה ומה לא יהיה במקרר. לא עוד משפטים כמו- עוד פעם שניצל טבעול לארוחת צהריים?! לא עוד ריצות מהירות לפח הזבל כדי לזרוק את שאריות מגש הפיצה שקנינו אני ואחי רועי לפני שאמא ואבא חוזרים הביתה. באותו הזמן לא קישרתי כמובן בין העובדה שהמקרר מלא לכך שצריך ללכת לעשות קניות כדי למלא אותו וכן לכך שאותו מקרר נמצא בסביבה אקזוטית הקרויה "מטבח" שדורש אף הוא תשומת לב תמידית ובלתי מתפשרת</div><br /><div align="right"><br />לאחר החתונה, כשעברנו לדירה משל עצמנו גיליתי מהר מאוד שמלבד מטבח ישנם עוד מספר חדרים בבית כמו חדר הכביסה, הסלון, חדרי השינה וכולם נוטים לאגור אבק, להתלכלך ולדרוש מפגשים קבועים עם מכונת הכביסה, מייבש הכביסה, שואב האבק, המגב וכמה מטליות פה ושם. המצב היה מוכר לי עוד מהתקופה בה גרתי בתל אביב, שם הניקיונות, הקניות והבישולים נחלקו עם טלי השותפה לדירה, ועל כן החלטתי ליישם את אותה השיטה גם עם השותף החדש- סיימון<br />לאחר דיונים בנושא הגענו להסכמה שכשמישהו מאיתנו רואה שמשהו מלוכלך או לא נמצא במקום- עליו/ה לנקות אותו או להחזיר אותו למקומו. הסכמה זו נתגלתה מהר מאוד כפרי הגאונות של סיימון, שמצליח בצורה עקבית ובלתי מתפשרת לא להבחין בכוסות ריקות מתה שעומדות ליד המחשב שלו, בערימת הכביסה שעולה ותופחת לה לא רחוק מהצד שלו במיטה ובחבילת החמאה שהוציא לפני יומיים, אבל כנראה שעדיין לא הספיק להחזיק </div><br /><div align="right">לזכותו של בעלי היקר יאמר, שלא רק שהוא יודע איך לבשל אלא הוא גם אוהב את זה, מה שפוטר אותי מלהיכנס למטבח לפני הארוחה ברוב הפעמים, ולגלות לאחר הארוחה שהוא הצליח להשתמש בכל כלי אפשרי בשביל להכין לנו גולש לארוחת ערב</div><div align="right"><br />המסקנה שלי מהסיפור היא כמובן, שיש נשים שזוכות שבן זוגן מתחלק איתן בניקיון הבית, אני זכיתי בבעל שלא שם לב אם נקי או לא. אז תגידו לי- מי זכתה יותר?</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-4626973686571453063?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-64974237792232535952008-11-10T16:47:00.005+11:002008-11-10T16:53:24.134+11:00על קצה קוצה של מברשת<div align="right"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SRfLu3swMeI/AAAAAAAAAHI/XxHaWokwD0k/s1600-h/%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%A9%D7%AA+%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D.jpg"><span style="color:#ffffff;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5266902295319163362" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 124px; CURSOR: hand; HEIGHT: 82px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SRfLu3swMeI/AAAAAAAAAHI/XxHaWokwD0k/s320/%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%A9%D7%AA+%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D.jpg" border="0" /></span></a><span style="color:#ffffff;"><br /></span></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">כל אדם נפגש בחייו עם כמה דילמות מסובכות במיוחד, שגורמות לו לעצור לכמה רגעים ולחשוב כיצד יוכל לפתור אותן, גם אני וסיימון התמודדנו עם דילמה שכזו אתמול בשעת לילה מאוחרת<br />סיימון חזר אתמול מהעבודה מעט לפני חצות הליל, וזאת לאחר שקם בשש בבוקר כדי להקפיץ את ההורים שלי לשדה התעופה (הם טסו לביקור קצר במלבורן, העיר אותה מתארים תושבי סידני כהעתק חיוור של העיר שלהם, ולא למרבה ההפתעה כך חושבים גם תושבי מלבורן לגבי סידני, בדומה למלחמת אוהבי תל אביב מול אוהבי ירושלים). אין ספק שכשאדם עובד שעות ארוכות כל כך, הוא עלול לעיתים לשגות באחד מהדברים הבסיסיים ביותר שהוא רגיל לעשות כל יום</span></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;"><br /></span></div><div align="right"><br /><span style="color:#ffffff;">וכך ניצבנו מעט לפני חצות, אני וסיימון, בחדר המקלחת, מוכי הלם ותדהמה מכך כשהוא מרח את משחת השיניים שלו על מברשת השיניים הורודה שלי ואת משחת השיניים שלי על מברשת השיניים הירוקה שלו. עמדנו שם למשך דקותיים בשתיקה מוחלטת, כל אחד מאיתנו מכונס בתוך עצמו, מנסים להבין כיצד ניתן לפתור את הדילמה המסובכת הזו שנפלה עלינו בשעה שכזו<br />לאחר שהתאוששנו מההלם הראשוני, התחלנו בסדרה של דיונים בשאלה- מה כדאי לעשות כעת? ואולי בגלל השעה המאוחרת הפתרונות היחידים שהצלחנו להגיע אליהם היו- או שנצחצח את שינינו עם המברשות שלנו המרוחות בטעם שאנחנו לא בדיוק אוהבים, או שנחליף מברשות. </span></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;"><br /></span></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;">לבסוף, בחרנו באופציה השנייה</span></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;"><br /></span></div><div align="right"><br /><span style="color:#ffffff;">כמה דברים שלמדתי מהמקרה הזה: לעולם לא לבקש מבן הזוג להכין לך את מברשת השיניים כשהכושר המנטלי שלו עומד על חצי מהרגיל ושהשעה 22:00 מבטאת את קצה גבול הזמן עד אליו ניתן להגיע למסקנות הגיוניות</span></div><div align="right"><span style="color:#ffffff;"><br /></span></div><div align="right"><br /><span style="color:#ffffff;">מה אתם הייתם עושים במקומי?</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-6497423779223253595?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-72941222369479761182008-10-06T10:58:00.001+11:002008-10-07T09:15:49.619+11:00אורח לרגע רואה כל פגע<a href="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SOnUusL7F7I/AAAAAAAAAGk/BOb59zT3OYo/s1600-h/IMG_1854.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5253964338904635314" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SOnUusL7F7I/AAAAAAAAAGk/BOb59zT3OYo/s320/IMG_1854.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right">תעזרו לי לפתור את המשוואה הבאה: שמים 300 נשות ויצ"ו אוסטרליות לבושות היטב בחדר מפואר אחד ומביאים להם כדובר אורח מומחה לטרור והונאות הון שטוען כי הוא גם הגיבור שעליו מבוסס הסרט "מינכן". הדובר בוחר לדבר על סכנת הטרור המרחפת מעל ראשיהם של האוסטרלים ומתריע בעד הנשים לארוז מזוודה עם צילומים של מסמכים חשובים, 2 בקבוקי מים וחטיפי אנרגיה. איך יקבל הקהל האוהד את הבשורה? כנראה שלא כל-כך טוב</div><br /><div align="right"><br />אין ספק שמגורים בארץ חדשה מאפשרים לכל אדם להיות אנתרופולוג לרגע.. לפחות עד הרגע שבו הוא כבר לא שם לב לכך שהוא נטמע לחלוטין בכל הסובב אותו. עבור ישראלי שעובר לגור בחו"ל החוויה הזו מועצמת כאשר הוא מוצא את עצמו לפתע חלק ממיעוט קטן אך דומיננטי מאוד הקרוי: הקהילה היהודית</div><br /><div align="right"><br />קצת בדומה לחיים בתל אביב או בחברה הדתית בישראל, גם כאן מדובר בבועה שמספקת אוכל (כשר), השכלה (יקרה), חינוך ופעילויות מגוונות לכל מי שבוחר להסתגר בתוכה</div><br /><div align="right"><br />ואני, שמפגשים בין יצורים חיים (והולכים על שניים) תמיד היו אהובים עלי, נמשכתי גם אני להשתתף באירועים שמארגנת הקהילה. בניגוד למה שאולי נדמה לכם- לא מדובר במפגש רעים על ביסלי ובמבה כשדגלי אוסטרליה וישראל מתנופפים להם מעל במה קטנה. מדובר במגה- אירועים, מסוג אלו שבישראל בחיים לא הייתי מוזמנת אליהם, עם ארוחה מפוארת של שלוש מנות, דובר אורח מחו"ל, מצגות מתוחכמות וחבורה גדולה של אנשים מלאי חשיבות שלבושים במיטב מחלצותיהם, כשנעל ימין של הנשים עולה בערך כמו כל המלתחה שלי</div><br /><div align="right"><br />לטובת אלו שמעולם לא היו באירוע שכזה, תנו לי לשרטט לכם מפה של הערב: זה מתחיל במנה ראשונה סביב שולחן ערוך (לא לשכוח!! המזלג והסכין שרחוקים יותר מהצלחת), שירת ההמנונים של שתי המדינות (אוסטרליה וישראל), ממשיך בדברי פתיחה ותודה לכל מיני אנשים שאני לא מכירה, אורח מוזיקלי עלום שם מריץ כמה שירים להעלאת המורל, מוגשת המנה העיקרית (הפעם זה פשוט המזלג והסכין שנותרו על השולחן) ואחרי-כן עולה לנאום הדובר האורח, מנה אחרונה, עוד קצת מוזיקה וכולם הולכים הביתה</div><br /><div align="right"><br />נשמע משעמם? ממש לא, לפחות לא בשבילי. ראשית- עוד הזדמנות לחזור ולהתאמן על המילים של ההמנון האוסטרלי מלא העוצמה, שמדבר על כמה האוסטרלים ברי מזל שהם גרים באי גדול שיש בו הכל. שנית- זמן מצוין עבורי לשמוע את הנאומים של הדוברים ולנתח איך הייתי יכולה להפוך את הנאומים הללו למשהו שהיה מצליח לעורר רגש כלשהו בקהל . אבל יותר מכל אני אוהבת לשבת עם כולם מסביב לשולחן ולהתלונן שוב על האוכל שמספק תמיד אותו קייטרינג כשר.. זה מרגיש לי ממש כמו בבית</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-7294122236947976118?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-74335298150205709182008-09-01T14:37:00.002+10:002008-09-01T14:52:16.846+10:00פאטה מורגנה<a href="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SLt05MiP32I/AAAAAAAAAGE/JAStLL2--XA/s1600-h/P8140207.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5240911117341941602" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SLt05MiP32I/AAAAAAAAAGE/JAStLL2--XA/s320/P8140207.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right">קצת לפני שהעליתי שתי רגליים ומזוודה גדולה על מטוס לכיוון ישראל, הזהירה אותי חברה ישראלית טובה שמתגוררת עכשיו בסידני, שהולך להיות לי כיף בישראל. האזהרה הזו אולי לא נשמעת מפחידה במיוחד ועל-כן הוסיפה החברה- זה מרגיש יותר כיף ממה שזה באמת, יותר ממה שזה היה אם היית עכשיו גרה בישראל ולא מגיעה לשם לביקור חד או דו-שנתי </div><br /><div align="right"><br />אני, שבאותו הזמן הייתי בעיצומם של חששות להשאיר את סיימון לבד (איך יראה הבית כשאחזור והאם סיימון יהיה על סיפה של תת-תזונה מתקדמת) וחרדת נטישה קלה, לא כל-כך הבנתי על מה היא מדברת. עד ש </div><br /><div align="right"><br />כבר בשדה התעופה קידמו אותי משב רוח שרבית חמימה וההורים שלי עם כפכפים, ולמרות שברגע הראשון רציתי להסתובב ולחזור לחורף של סידני, התמסרתי די במהירות למזג האוויר הדביק והרותח, כך שכבר בדרך לבית ההורים במכונית הספקתי לשזף את היד שלי שנחה על החלון </div><br /><div align="right"><br />שאר החופשה היתה מלאה במפגשים מרגשים וכיפיים עם חברים, משפחה ומרכזי קניות גדולים, ושלושה שבועות עברו להם כל כך מהר, כך שביום שלפני הטיסה לא הייתי בטוחה לחלוטין אם אני אכן עולה עכשיו על מטוס חזרה לסידני </div><br /><div align="right"><br />איך אני יכולה להסביר את זה? פשוט היה לי כ י ף. היה לי כל כך כיף להתמקח בעברית , לראות את האחיינית שלי קוראת לי-אימית (=שמרית), להיכנס לסופרמרקט ולקנות כל מה שאני רוצה- כי ה כ ל כשר ולהיפגש עם החברים שלי בתדירות גבוהה יותר פי כמה וכמה מאשר כשגרתי בארץ<br />בלילה שלפני הטיסה נזכרתי בכל הדברים היפים שעברתי בישראל, כמה טוב להיות עם המשפחה והחברים וכמה הזדמנויות היו יכולות להיות לי אם הייתי נשארת כאן. רגע לפני שעצמתי עיניים הבנתי פתאום למה התכוונה החברה שלי מסידני- החופשה הקצרה שלי בישראל החילה בתוכה את תמצית הכיף של להיות בישראל, בלי לחשוב יותר מדי על עבודה והתפתחות (לא שזה לא עלה כמעט בכל שיחה שנייה), בלי לעשות חשבון בקניות (כי באוסטרליה גם משלמים על הכל פי 3 וגם אין שם כמעט אף בגד שהייתי מוכנה לשים עלי) ויש הרבה זמן למשפחה ולחברים לבלות איתך וכך גם לי </div><br /><div align="right"><br />אז עכשיו אני שוב בחזרה פה בסידני, וגם יש כאן שמש ורוח נעימה מדי פעם והיום אפילו הגיע הפסנתר שאנחנו משכירים למשך כמה החודשים הקרובים (כן.. אנחנו חוזרים לישראל בסוף), וכל פעם שמצב רוחי מתחיל לצנוח, אני מזכירה לעצמי שבישראל יש לי משפחה וחברים מדהימים ומתישהו, לא עכשיו, אבל בקרוב, נפגש עוד כמה וכמה פעמים. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-7433529815020570918?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-75961033838203131962008-07-12T21:17:00.003+10:002008-07-12T21:48:29.600+10:00...אואואואו איך שגלגל מסתובב<a href="http://mrsc2902.edublogs.org/files/2007/11/canberra_800.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand" alt="" src="http://mrsc2902.edublogs.org/files/2007/11/canberra_800.jpg" border="0" /></a><br /><div align="right"><br />מי מכם שיצא לו לעבור פעם או פעמיים ב "דיזינגוף סנטר" בתל-אביב, בוודאי שאל את עצמו: "מה חשב לעצמו האדריכל שתכנן את המבנה הזה?". בין התשובות המובילות ניתן למצוא- סאדיזם טהור, הרצון להיתפס כאומן פוסט-מודרניסטי מתוחכם ו.. הניסיון להשאיר אותנו כמה שיותר זמן בתוך מרכז הקניות הענק הזה בלי לדעת איך למען ה' אפשר לצאת משם וכך למצוא עוד ועוד מקומות בהם אפשר לבזבז כסף, אליהם לא התכוונו להגיע מלכתחילה</div><div align="right"><br />זו בדיוק המחשבה שעברה בראשי כשסיימון ואני יצאנו לחופשה קצרצרה בת יום וחצי בעיר הבירה של אוסטרליה- קנברה. העיר תוכננה בשנת 1912 ע"י אדריכל ידוע משיקגו שבארה"ב, שנקרא וולטר ברלי גריפין כשאחד מעקרונות התכנון המרכזיים שלו הוא עיקרון המעגליות</div><div align="right"><br />ועכשיו תדמיינו לכם שאתם נמצאים בקנברה ורוצים להגיע מבניין הפרלמנט למלון שלכם, נוסעים לכם בתוך ובין מעגלי תנועה בלתי נגמרים, ואם (יותר נכון להגיד וכש) פספסתם את היציאה הנכונה, אתם חייבים להמשיך לנסוע באותו מעגל בנסיעה</div><div align="right">שיכולה לארוך כמה דקות טובות, עד שתגיעו לכניסה שפספסתם וכנראה שתפספסו אותה פעם נוספת והסיפור חוזר חלילה. כך הצלחנו אני וסיימון לבלות חצי מהחופשה שלנו בקנברה- בחיפוש איך אנחנו יוצאים ממעגל תנועה אחד (משום מה- היתה לנו את אותה בעיה עם אותו מעגל תנועה ספציפי) לרחוב הנכון </div><div align="right"><br />החלטנו, כך נראה, להמשיך את המוטיב הזה כשהגענו למלון שלנו לקראת ערב. סיימון הזמין לנו מלון מחוץ לעיר בטעות, בלי לדעת שהוא מחוץ לעיר וגם בלי לדעת שהחדרים בו הם מחוץ לבניין המרכזי. בערב התעטפנו לנו כאילו אנחנו יוצאים לסקי בחרמון (מחוץ לחדר שררו באותו הזמן בין 0 ל- 3- מעלות) והלכנו לספא המהולל שהכיל בתוכו ג'קוזי שהיה יותר קר מחם, ועוד סאונה יבשה שסיימון הצליח לתפעל עבורנו. אחרי שהעברנו שם חצי שעה של ייסורים והלקאה עצמית על כך שבכלל יצאנו מהחדר, החלטנו לוותר על התענוג ולשוב אל המזגן, הטלוויזיה והשמיכות. הבעיה היתה שברגע שיצאנו לכיוון החדר, גילינו שאנחנו לא ממש זוכרים את הדרך חזרה, ונאלצנו לשרך את רגלינו במשך 10 דקות בכל האזור כשמשום מה אנחנו חוזרים ומוצאים בכל פעם את חדר מספר 190 אך אף פעם לא את חדר מספר 289 שהיה החדר שלנו</div><div align="right"><br />אני בטוחה שגם אתם, אחרי קריאת מילים אלו, הגעתם בדיוק לאותה מסקנה אליה הגעתי גם אני והיא- שבכל העולם זקוקים לא רק לרופאים טובים ולפוליטיקאים טובים, אלא גם לכמה אדריכלים טובים שמבינים שיש אנשים בעולם שלא אוהבים להסתובב במעגלים, במיוחד לא באמצע הלילה עם בגדים רטובים</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-7596103383820313196?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5245376575923559202.post-21333433717449686362008-07-06T17:49:00.003+10:002009-08-18T20:58:48.578+10:00את בהיריון?<a href="http://4.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SHB5-JEpYcI/AAAAAAAAAFI/-0EmQAaPKD0/s1600-h/IMG_0057.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5219806076616663490" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cfX8TCHXzo4/SHB5-JEpYcI/AAAAAAAAAFI/-0EmQAaPKD0/s320/IMG_0057.JPG" border="0" /></a><br /><div align="right"><br /><span style="font-family:verdana;">אחד מהמיתוסים הגדולים בהם נתקלתי עוד לפני שהתיישבתי בארץ הקנגורואים לכמה שנים טובות, הוא שהגעתי סוף סוף למקום מתורבת. אוסטרליה.. המקום שבו כולם עומדים בתור לכל דבר.. גם אם אף אחד לא ביקש מכם ואין שום קו מסומן. המקום בו לא מקובל להרים את הקול.. גם לא כשרבים או כשכועסים. המקום בו כששואלים אתכם- מה נשמע? אתם תמיד, אבל תמיד צריכים לענות- טוב מאוד, ואצלך?</span></div><br /><div align="right"><br /><span style="font-family:verdana;">האוסטרלים גם מקפידים לא לשאול אתכם שאלות שנוגעות ל-כמה כסף אתם או ההורים שלכם מרוויחים, בני כמה אתם וכמה כסף עלה לכם לשכור את הדירה המדהימה הזאת (ראה ערך-נושא השיחה האהוב על תושבי תל-אביב והסביבה). מצד שני, אם זכיתם והשתייכתם לקהילה היהודית פה בסידני, תשמחו לגלות שעל דבר אחד מותר לדבר, מותר לשאול שאלות וכמובן שמותר להניח הנחות מוטעות בקול רם </span></div><br /><div align="right"><br /><span style="font-family:verdana;">ביום שישי שעבר הלכנו אני ואישי שיחייה לרופא, ובדרכנו החוצה משם פגשנו פתע פתאום חברה טובה שלו שלא ראינו די הרבה חודשים. היא פצחה מיד במונולוג על מיעוט הפעמים בהם יוצא לנו להיפגש, אך לפתע עצרה והחלה לירות עלינו צרור שאלות- אז מה אתם עושים? אתם חולים? רגע.. את בהיריון? </span></div><br /><div align="right"><br /><span style="font-family:verdana;">בבית הכנסת, בזמן שקוראים לאנשים ל"עליות לתורה", זכיתי כבר לשמוע לא פעם ולא פעמיים שאלות בסגנון של: "אתם מתכוונים להרחיב את המשפחה בקרוב?" ו- "ההורים יבואו מישראל לברית?"</span></div><br /><div align="right"><br /><span style="font-family:verdana;">יכול להיות שבחודשים האחרונים אני הולכת עטופה כולי בשלוש ארבע שכבות לכל מקום. זה קשור בעיקר לעובדה שעכשיו חורף פה והאוסטרלים עוד לא שמעו על עיקרון החימום והקירור ברוב המקומות. סביר גם להניח שברגע שהתחתנתי- הכנסתי את עצמי למעגל ה"היו, הינן ו/או תהיינה בהיריון", אבל האם זה אומר שכל שיחה שנייה עם חברים טובים מהארץ שלא ראו אותי מאז החתונה צריכה לכלול את השאלה: "נו.. אז אנחנו הולכים להיות "דודים" בקרוב?.. תגידי את האמת!!"</span></div><br /><div align="right"><br /><span style="font-family:verdana;">אז לכל מי שמעוניין לדעת: הביקור אצל הרופא היה כדי להשיג מרשם לעוד אמצעי מניעה, מה שאומר שלפחות בשנה הקרובה אין מה לשאול אותי יותר שאלות.. אתם פשוט יכולים להגיד לי שנראה לכם שהשמנתי... אבל עדיף שלא</span></div><div align="right"><span class="Apple-style-span" style="font-family:verdana;"><br /></span></div><div align="right"><span class="Apple-style-span" style="font-family:verdana;">www.istandout.com.au</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/5245376575923559202-2133343371744968636?l=thepromisedlanddownunder.blogspot.com' alt='' /></div>It girlhttp://www.blogger.com/profile/11346932232407348080noreply@blogger.com5