Wednesday 24 December 2008

בימים ההם בזמן הזה


אין ספק שאחד מהלקחים הגדולים שניתן ללמוד מחג החנוכה הוא- לא להתפתות לסופגנייה השלישית שמוצעת לך באותו הערב- לקח שכמעט אף אחד מאיתנו לא מצליח ללמוד לרוע המזל. לעומת זאת, נראה לי שמי שהתפתה לאכול בערב אחד כחמש סופגניות או יותר, לא ישכח במהרה את הטראומה, שתרדוף אותו גם בשנים הבאות; חלומות שיופיעו כמה שבועות לפני פרוש החג ובו סופגניות מרחפות בחלל וקוראות: "טרוף אותי עכשיו", או תחושת בחילה קלה שעולה כשמתקרבים לדוכן של רולדין. אני לא אתפלא אם יום אחד כשאלך לי לתומי בקניון בתל אביב, יקפוץ אדם שכזה, אחוז שיגעון, על אחד הדוכנים וימוטט אותו תחתיו כליל


המשפט "בימים ההם בזמן הזה" מייצג עבורי (בין השאר) את הטראומות שעברו האנשים בעברם וחוזרות ומרחפות מעליהם בסיטואציות דומות בזמן הזה, ולהלן סיפור שידגים למה אני מתכוונת


הסיפור מתחיל למעשה לפני יותר משלוש שנים, כאשר קיבלנו סוף סוף את התמונות מחתונתו של אחי רועי ואשתו יעל, ולמרבה הצער (במיוחד של סבתי) גילינו, כי הצלמים לא ממש קלטו שהיא חלק מהמשפחה ולכן בסופו של יום נאלצה הסבתא להסתפק בתמונה אחת בלבד בכל אלבום החתונה. מכיוון שסבתי המשיכה להזכיר מקרה זה מפעם לפעם כשאלבומי החתונה של אחי היו נפתחים, הבנתי כי טראומה זו מהווה עבורה אירוע מכונן שעלול לגרום לבעיות מאוחר יותר לאורך הדרך


זו למעשה הסיבה שבפתח יום החתונה שלי, למרות היותי נרגשת ולחוצה, לא שכחתי להדגיש חזור והדגש לצלמים שסבתא צריכה להימצא במספר מכובד של תמונות. אך נדמה כי במקרים כדוגמת אלו, אין הרבה שיכול האדם לעשות מלבד להכין את עצמו להתנהגות ביזארית במקצת של הנידון דידן. סבתא שניסתה להוכיח כנראה את טענתי הנ"ל, החליטה כבר מוקדם באותו הערב לבקש (יותר נכון לדרוש) מהצלמים להיכנס לכל תמונה אפשרית. כך ניתן למצוא באלבום החתונה תמונה שלי עם ההורים שלי.. וסבתא, תמונה של ההורים שלי.. וסבתא, תמונה שלי עם אחי.. וסבתא, תמונה שלי עם כל הבני-דודים.. וסבתא. סבתא שרצתה לוודא מעבר לכל ספק סביר שמקומה לא יפקד בקרב מצולמי החתונה, עשתה את דרכה (בעיקר בעזרת מרפקים) אל מרכז המעגל, במהלך הריקודים, דחפה הצידה את החברות שלי ופצחה עימי בריקוד סוער בעוד היא לוחשת באוזני "חברה שלי שכנעה אותי לבוא לרקוד איתך, כדי שתהיה לי תמונה באלבום של החתונה רוקדת איתך". לא נותר לי אלא לחייך לעבר המצלמה ו-5 שניות לאחר מכן סבתא עזבה את ידיי ונעלמה כלעומת שבאה


אז אילו סיפורים של "בימים ההם בזמן הזה" אתם מכירים?.. אני יוצאת במבצע חנוכה מיוחד ומבטיחה לספר עוד סיפור כזה, אם שלושה מכם יספרו סיפורים שלהם :)

Wednesday 3 December 2008

בעל חיל מי ימצא



אחד מהזיכרונות החזקים ביותר שלי בעת ביקור בביתה של חברה שהתחתנה בגיל 19- הוא המקרר


מצאתי את עצמי עומדת מלאת התרגשות מול אותו מקרר עמוס כל טוב וחושבת לעצמי כי בזאת מתמצה האושר הגלום שבבגרות; היכולת שלנו לבחור מה יהיה ומה לא יהיה במקרר. לא עוד משפטים כמו- עוד פעם שניצל טבעול לארוחת צהריים?! לא עוד ריצות מהירות לפח הזבל כדי לזרוק את שאריות מגש הפיצה שקנינו אני ואחי רועי לפני שאמא ואבא חוזרים הביתה. באותו הזמן לא קישרתי כמובן בין העובדה שהמקרר מלא לכך שצריך ללכת לעשות קניות כדי למלא אותו וכן לכך שאותו מקרר נמצא בסביבה אקזוטית הקרויה "מטבח" שדורש אף הוא תשומת לב תמידית ובלתי מתפשרת


לאחר החתונה, כשעברנו לדירה משל עצמנו גיליתי מהר מאוד שמלבד מטבח ישנם עוד מספר חדרים בבית כמו חדר הכביסה, הסלון, חדרי השינה וכולם נוטים לאגור אבק, להתלכלך ולדרוש מפגשים קבועים עם מכונת הכביסה, מייבש הכביסה, שואב האבק, המגב וכמה מטליות פה ושם. המצב היה מוכר לי עוד מהתקופה בה גרתי בתל אביב, שם הניקיונות, הקניות והבישולים נחלקו עם טלי השותפה לדירה, ועל כן החלטתי ליישם את אותה השיטה גם עם השותף החדש- סיימון
לאחר דיונים בנושא הגענו להסכמה שכשמישהו מאיתנו רואה שמשהו מלוכלך או לא נמצא במקום- עליו/ה לנקות אותו או להחזיר אותו למקומו. הסכמה זו נתגלתה מהר מאוד כפרי הגאונות של סיימון, שמצליח בצורה עקבית ובלתי מתפשרת לא להבחין בכוסות ריקות מתה שעומדות ליד המחשב שלו, בערימת הכביסה שעולה ותופחת לה לא רחוק מהצד שלו במיטה ובחבילת החמאה שהוציא לפני יומיים, אבל כנראה שעדיין לא הספיק להחזיק

לזכותו של בעלי היקר יאמר, שלא רק שהוא יודע איך לבשל אלא הוא גם אוהב את זה, מה שפוטר אותי מלהיכנס למטבח לפני הארוחה ברוב הפעמים, ולגלות לאחר הארוחה שהוא הצליח להשתמש בכל כלי אפשרי בשביל להכין לנו גולש לארוחת ערב

המסקנה שלי מהסיפור היא כמובן, שיש נשים שזוכות שבן זוגן מתחלק איתן בניקיון הבית, אני זכיתי בבעל שלא שם לב אם נקי או לא. אז תגידו לי- מי זכתה יותר?