Saturday 12 July 2008

...אואואואו איך שגלגל מסתובב



מי מכם שיצא לו לעבור פעם או פעמיים ב "דיזינגוף סנטר" בתל-אביב, בוודאי שאל את עצמו: "מה חשב לעצמו האדריכל שתכנן את המבנה הזה?". בין התשובות המובילות ניתן למצוא- סאדיזם טהור, הרצון להיתפס כאומן פוסט-מודרניסטי מתוחכם ו.. הניסיון להשאיר אותנו כמה שיותר זמן בתוך מרכז הקניות הענק הזה בלי לדעת איך למען ה' אפשר לצאת משם וכך למצוא עוד ועוד מקומות בהם אפשר לבזבז כסף, אליהם לא התכוונו להגיע מלכתחילה

זו בדיוק המחשבה שעברה בראשי כשסיימון ואני יצאנו לחופשה קצרצרה בת יום וחצי בעיר הבירה של אוסטרליה- קנברה. העיר תוכננה בשנת 1912 ע"י אדריכל ידוע משיקגו שבארה"ב, שנקרא וולטר ברלי גריפין כשאחד מעקרונות התכנון המרכזיים שלו הוא עיקרון המעגליות

ועכשיו תדמיינו לכם שאתם נמצאים בקנברה ורוצים להגיע מבניין הפרלמנט למלון שלכם, נוסעים לכם בתוך ובין מעגלי תנועה בלתי נגמרים, ואם (יותר נכון להגיד וכש) פספסתם את היציאה הנכונה, אתם חייבים להמשיך לנסוע באותו מעגל בנסיעה
שיכולה לארוך כמה דקות טובות, עד שתגיעו לכניסה שפספסתם וכנראה שתפספסו אותה פעם נוספת והסיפור חוזר חלילה. כך הצלחנו אני וסיימון לבלות חצי מהחופשה שלנו בקנברה- בחיפוש איך אנחנו יוצאים ממעגל תנועה אחד (משום מה- היתה לנו את אותה בעיה עם אותו מעגל תנועה ספציפי) לרחוב הנכון

החלטנו, כך נראה, להמשיך את המוטיב הזה כשהגענו למלון שלנו לקראת ערב. סיימון הזמין לנו מלון מחוץ לעיר בטעות, בלי לדעת שהוא מחוץ לעיר וגם בלי לדעת שהחדרים בו הם מחוץ לבניין המרכזי. בערב התעטפנו לנו כאילו אנחנו יוצאים לסקי בחרמון (מחוץ לחדר שררו באותו הזמן בין 0 ל- 3- מעלות) והלכנו לספא המהולל שהכיל בתוכו ג'קוזי שהיה יותר קר מחם, ועוד סאונה יבשה שסיימון הצליח לתפעל עבורנו. אחרי שהעברנו שם חצי שעה של ייסורים והלקאה עצמית על כך שבכלל יצאנו מהחדר, החלטנו לוותר על התענוג ולשוב אל המזגן, הטלוויזיה והשמיכות. הבעיה היתה שברגע שיצאנו לכיוון החדר, גילינו שאנחנו לא ממש זוכרים את הדרך חזרה, ונאלצנו לשרך את רגלינו במשך 10 דקות בכל האזור כשמשום מה אנחנו חוזרים ומוצאים בכל פעם את חדר מספר 190 אך אף פעם לא את חדר מספר 289 שהיה החדר שלנו

אני בטוחה שגם אתם, אחרי קריאת מילים אלו, הגעתם בדיוק לאותה מסקנה אליה הגעתי גם אני והיא- שבכל העולם זקוקים לא רק לרופאים טובים ולפוליטיקאים טובים, אלא גם לכמה אדריכלים טובים שמבינים שיש אנשים בעולם שלא אוהבים להסתובב במעגלים, במיוחד לא באמצע הלילה עם בגדים רטובים

Sunday 6 July 2008

את בהיריון?



אחד מהמיתוסים הגדולים בהם נתקלתי עוד לפני שהתיישבתי בארץ הקנגורואים לכמה שנים טובות, הוא שהגעתי סוף סוף למקום מתורבת. אוסטרליה.. המקום שבו כולם עומדים בתור לכל דבר.. גם אם אף אחד לא ביקש מכם ואין שום קו מסומן. המקום בו לא מקובל להרים את הקול.. גם לא כשרבים או כשכועסים. המקום בו כששואלים אתכם- מה נשמע? אתם תמיד, אבל תמיד צריכים לענות- טוב מאוד, ואצלך?


האוסטרלים גם מקפידים לא לשאול אתכם שאלות שנוגעות ל-כמה כסף אתם או ההורים שלכם מרוויחים, בני כמה אתם וכמה כסף עלה לכם לשכור את הדירה המדהימה הזאת (ראה ערך-נושא השיחה האהוב על תושבי תל-אביב והסביבה). מצד שני, אם זכיתם והשתייכתם לקהילה היהודית פה בסידני, תשמחו לגלות שעל דבר אחד מותר לדבר, מותר לשאול שאלות וכמובן שמותר להניח הנחות מוטעות בקול רם


ביום שישי שעבר הלכנו אני ואישי שיחייה לרופא, ובדרכנו החוצה משם פגשנו פתע פתאום חברה טובה שלו שלא ראינו די הרבה חודשים. היא פצחה מיד במונולוג על מיעוט הפעמים בהם יוצא לנו להיפגש, אך לפתע עצרה והחלה לירות עלינו צרור שאלות- אז מה אתם עושים? אתם חולים? רגע.. את בהיריון?


בבית הכנסת, בזמן שקוראים לאנשים ל"עליות לתורה", זכיתי כבר לשמוע לא פעם ולא פעמיים שאלות בסגנון של: "אתם מתכוונים להרחיב את המשפחה בקרוב?" ו- "ההורים יבואו מישראל לברית?"


יכול להיות שבחודשים האחרונים אני הולכת עטופה כולי בשלוש ארבע שכבות לכל מקום. זה קשור בעיקר לעובדה שעכשיו חורף פה והאוסטרלים עוד לא שמעו על עיקרון החימום והקירור ברוב המקומות. סביר גם להניח שברגע שהתחתנתי- הכנסתי את עצמי למעגל ה"היו, הינן ו/או תהיינה בהיריון", אבל האם זה אומר שכל שיחה שנייה עם חברים טובים מהארץ שלא ראו אותי מאז החתונה צריכה לכלול את השאלה: "נו.. אז אנחנו הולכים להיות "דודים" בקרוב?.. תגידי את האמת!!"


אז לכל מי שמעוניין לדעת: הביקור אצל הרופא היה כדי להשיג מרשם לעוד אמצעי מניעה, מה שאומר שלפחות בשנה הקרובה אין מה לשאול אותי יותר שאלות.. אתם פשוט יכולים להגיד לי שנראה לכם שהשמנתי... אבל עדיף שלא

www.istandout.com.au